עומס רגשי - היכרות וויסות

עומס רגשי מחליש אותנו. זאת אקסיומה.

בתקופות של דרמות קטנות או משברים גדולים אנחנו מאבדים/שוכחים את כוחנו האמיתי, שוכחים את מה שאנחנו כבר יודעים ולמודי ניסיון בו.

מתוך סקר קטן שערכתי בנושא, 60% העידו שבתקופות האלה הנטיה היא לג'נגל ולשרוד (ולא לבקש עזרה למשל או לקחת פסק זמן לנקות את הראש)

סה"כ הגיוני, כי כשהערך החשוב ביותר הוא לשרוד אין מקום לשום ערך להתקיים במקביל - בטח לא מעולם ההתפתחות והצמיחה, פשוט, כי כל האנרגיה שלנו מושקעת בלשרוד.

לג'נגל ולשרוד זאת טקטיקה שחוויה בה היא אירוע מתגלגל של חוסר שביעות רצון, עגמומיות,

שהכול הולך קשה מידי.

למה?

כי אנחנו מנסים לפתור רגש בשכל.

העניין הוא כזה, אי אפשר להבין, כל שכן לפתור ענייני רגש בשכל,

משום שאלו שתי דיסציפלינות שונות.

סערה רגשית צריכה פתרונות רגשיים וחוויתיים כדי לשקוט ולקבל לתובנות.

איך מזהים עומס רגשי?

רגשית:

סגירות

על רצף שבין דכדוך עצבות ומלנכוליה

מצב רוח ירוד

מנטלית:

חשיבה מוגברת מוגזמת ומתישה

לופ מחשבתי שחוזר על עצמו

ביקורת עצמית מוגזמת

פיזית:

כאבי ראש

כאבי בטן

כאבי גב

תחושה שאין אוויר

שורה תחתונה, לא לתת לעצמנו מענה רגשי מתיש אותנו פיזית ומנטאלית.

איך נוכל להרחיב את רוחב הפס כך שיתמוך בנו רגשית ?

הזנה - הבסיס לכל דבר

בהזנה פיזית אנחנו אלופים אבל כשהיא באה לבד ובהיעדר מענה רגשי אין לנו יותר מידי סיכוי לתפעל את עצמנו למקומות מנהיגותיים. אנחנו עמוק בתוך אנרגיה רגשית נמוכה, פצועים ופוצעים.

הזנה היא כבוד לכל החלקים - המשגשגים והחלשים.

היא מתחילה בהתחשבות במזג האויר הפנימי והערכות מתאימה, כן, כמו שאנחנו עושים ביום גשם.

היא הכרה בקוטביות של החיים, בקבלת הזמנים בהם האנרגיה נמוכה.

זה לא קשור לבן הזוג שלך, לבוס שלך או למצב המדינה שלך, זה קשור אליך אישית ולדואליות שטבע הטביע בך, זה קשור ליכולת שלך לעבוד עם החוויה הרגשית המבקשת להתבטא דרכך.

לא צריך להבין אותה או למצוא לה סיבה, לקטלג אותה או לתקן אותה, כמו שהיא באה ככה היא הולכת.

אני אוהבת לתפוס אותה כאשת הסוד הפרטית שלי, כשאני מתמזגת איתה אני נחשפת לדברים חדשים.

בהזנה רגשית יש מחוות קטנות של האטה, בחירה להוריד מ "השולחן" דברים שאינם תומכים בכם בתוך העומס שאתם חווים.

הזנה היא התוכן שאתם צורכים, הדרך שבה אתם מדברים אל עצמכם, האופן שבו אתם פועלים -

האם הוא תומך את הקצב שלכם או מנותק ממנו? תומך את הרצון או במנותק ממנו ?

מסכימים לא לדעת

נראה לי שאין איום גדול מלא לדעת משהו. לא לדעת נחווה אצלנו כחוסר שליטה וחוסר אונים מוחלט ואז אימוץ התנהגויות ממשפחת השימור והערכה העצמית כדי שאף אחד לא יידע שאנחנו לא יודעים או לכל הפחות שלא ירגישו את זה עלינו, אבל אם חושבים על זה, כל מערכת החיים הזאת היא אי ידיעה אחת מוחלטת, כדאי ואף רצוי לעבוד איתה במקום לנסות לפצח אותה, פשוט כי אין לנו סיכוי מולה.

להסכים לא לדעת מה יהיה המהלך הבא שלי

להסכים לא לדעת איך לעשות את זה

להסכים עם זה שחסר לי מידע, להישען על ידע קודם שלי תוך כדי שאני משלים.ה את הידע הדרוש.

לסמוך על עצמי שאני אסתדר. להאמין שאני אהיה בסדר גמור.

כמו המשפט האלמותי של בילבי: "מעולם לא ניסיתי את זה בעבר, אז אני חושבת שללא ספק אצליח."

הקונטקסט של כניעה הוא תבוסה אבל אם משחררים את ההגדרות המנטליות ששמנו במו עצמנו

מוצאים כמות גדולה של אנרגית חיים פנויה להביא פתרונות חדשים. נעים להיכנע :)

עובדים עם ה - כן

כשמסתכלים היום על המצב, במיוחד בפריזמה של הרשתות החברתיות קשה שלא לראות שהפוקוס הולך על כל מה שלא, שאין, שלא היה ולא יהיה.

לא זה פתולוגיה.

אנחנו לא הולכים לרופא כשטוב לנו… אנחנו הולכים כשקשה וכואב.

אפשר ללמוד ים מהיש בחיים שלנו.

קמים בבוקר אומרים תודה, הולכים לישון אומרים תודה, בין לבין עוצרים להגיד תודה - לעצמכם, לסביבה ו/או למי שזה לא יהיה שאתם מאמינים בו.

מעדיפים להיות ג'וניורים ממומחים (תמיד, ובמיוחד בתקופות כאלה)

פוזיציה של מתחיל יש בה תעוזה, סקרנות למרחבי למידה חווייתיים שונים ומגוונים אשר מתוכם נולדים פתרונות יצירתיים, מתוך הדחף, מתוך הפחד.

אצל המומחים כל הפתרונות כבר ידועים ומי שיודע הכל לא פנוי להיזכר בדברים שהוא לא יודע שהוא יודע או לגלות את מה שהוא לא יודע שהוא לא יודע - שזה עולם ומלואו.

מקשיבים לאקוסטיקה הפנימית

המערכת הרגשית היא מערכת יוצרת, אם תעצרו להקשיב לה מידי פעם אתם תיפלו מהרגליים מהלם, מהעושר המורכבות הניואנסים והגדולה שהיא מבטאת, כבר עכשיו היכן שאתם, כמו שאתם.

כתיבה היא אחת הדרכים בהן תוכלו לשמוע את עצמכם Loud and Clear

מידי פעם יוצאים מהדרמה הפרטית שלנו

מידי פעם אם תצליחו לעשות ג'סטה קטנה ולצאת מהדרמה הפרטית שלכם לעבר משהו גדול מכם בעבודה, במשפחה, בחברה - כי העניין הוא לא אני או אתה או את באופן אינדבדואלי אלא אנחנו כקולקטיב.

שם הכיון הכוח והמשמעות.