ליהי עראסי

22 אוג 20182 דקות

סיפור בלי סוף

הרגע הזה שהשורדים, המורדים הסדרתיים מייחסים לך תכונות של אלוהים.

פותרת התקלות, מסדרת הבעיות, מתקנת מצבים, מאלחשת רגשות פצועים.

שנים על גבי שנים של צפייה ואכזבה, צפייה והתרסקות. צפייה.

בא לי לומר לכולכם, די !

מספיק, בני זונות זלזלני נשמה. די עם זה, אוכלי אנרגיה משביתי שמחה.

אני לא אלוהים שלכם, בקושי של עצמי. אני לא יכולה לדאוג לכם, אין מי שידאג לי.

אני לא יכולה לסחוב אתכם, אתם כבדים ומתישים ומשביתים אותי אוטוטו ארבעה עשורים

בכל רגע אני עושה את ה-הכי טוב שלי, אבל לפעמים ה-הכי טוב לא מספיק, וזה עדיין ה-הכי טוב שיצא ממני ואני כמו שאני זה מספיק

הרגלים הם כמו סרטנים. כשהאחד מצליח לברוח, כשבמאמץ על הוא מפלס את דרכו למעלה

מיד מתייצבים אחיו הסרטנים ושולחים לשונות וזרועות מאכלות ומושכים אותו לתהום, להמשיך לשחות.

שוב בביצה השחורה, שוב רגשות צפים, שוב הזעם עולה, שוב פעם להסביר, להתגונן ולסנגר על הנפש שלי.

מתי אני אהיה מספיק?

בשיחות שאמונות ופרשנויות מתערבבות במחול שדים מול צורך קיומי לקבל אישור. מרכיב זהות קריטי שנוצר מעצם ההתקשרות עם הצד השני. מעצם הקשר הרציף, המכבד, האכפתי והאוהב.

פאקינג חסכו ממני מרכיב אישיותי בסיסי.

את האישור שאני טובה כמו שאני. שאני רצויה וראויה כמו שאני ואיך שאני.

ושנים שהלכתי וחזרתי,  הזעתי ונלחמתי להוכיח את חפותי. שאני לא נשמה שחורה עם לב רע, עד שנגעלתי מעצמי. זה הרי לא הגיוני שאני גם אלוהים וגם שטן משחית?

אני לא אחראית על החיים שלכם. אני לא אחראית על הבחירות שלכם. אני לא יכולה לתקן את הטעויות שלכם.

אתם לא אחראים על החיים שלי. אתם לא אחראים על הבחירות שלי. אתם לא יכולים לתקן את הטעויות שלי.

אני כבר לא מבקשת שתצעדו איתי. אני לא מצפה שתחזיקו את היד כשאני נופלת. אני יודעת שהמסע הזה עלי. אני בוחרת בשכל לנתק את השרשרת.

ומה נשאר לי חוץ מלפרוס חסות על עצמי?

לבחור לראות את היש בחיים ברגש, בחמלה ובעוונה ובהודיה.

על שנותרה בי תשוקה להכיר את המניעים, הסיפורים והאמיתות.

מה נשאר לי חוץ מלהודות על הכוחות להיות בת אנוש?

להבין את המציאות כמו שהיא ולנהוג ברכות, עד שנגלה את עצמנו. בשבילנו.

    570
    0