איך זה יכול להיות שכתבתי ספר ואני לא מפרסמת אותו?



במרץ 2019 הייתי אמורה להעלות עם פרויקט מימון המונים לספר הביכורים שלי בהוצאת ניב.

בעיצומו של תהליך ליווי של הטובה מכולם מיטל בר זוהר, עם תוכנית שיווק, רעיון לקליפ, כריכה מעוצבת וטקסט כמעט מוכן, החלטתי לגנוז את הפרויקט הזה.

כששואלים אותי מה עם הספר? אני עונה שהוא עוד כותב את עצמו.


עכשיו, יכולתי לפרסם עם הסיפור כמו שהוא (ואלוהים יודע שככה, כמו שהוא, הוא מספק חומר גלם לסדרת נטפליקס מרובת פרקים..) אלא שמבחינתי זה היה נשאר ברמה של – סיפרתי סיפור ועכשיו אפשר להניח את זה בצד. אבל ואני חיפשתי מעבר.

חיפשתי להמשיך ולהעמיק ולהכיר עוד חלקים באישיות שלי שעולים וצצים דרך התחככות עם החומרים האלה. תהליך תרפויטי שברגע שהתחלתי, לא יכולתי להפסיק אותו.


אז היה לי קובץ עם טקסט שמוצג מנקודת המבט שלי ומציג את החוויה הסובייקטיבית שלי על אירועים שקרו ומולו ישבתי מוצפת ומשתוקקת להבין את נבכי הדמויות וההיסטוריה האישית של כל אחת מהן בטרם אשפוך את הסיפור כמו שהוא.


ברגע שהתחלתי לערער על הקיים, התחיל לעלות מה שאנחנו מכנים 'זרם תודעה' - החלקים הלא מסופרים בתוך הסיפור שלי שביקשו לקבל הכרה. חלקים שבאו לאו דווקא מתוך הכתיבה, כי אם מתוך רגעים של שתיקה או של אי עשייה או מצבים מסוימים שעמדתי בהם ביומיום שלי. וכך מצאתי את עצמי מתפרקת (שוב, בפעם המי יודע כמה) פורמת סיפורים (במקום לחבר) מפרשת ותופרת מחדש באופן שיביא מזור לנפשי.


בנקודה הזאת הייתי כל כך מכוונת ריפוי על פני כל תוצאה אחרת (נניח, לפרסם ספר) שהסכמתי לכאוב התמודדות רבת שנים ופנים, נטולת מענים, וחסר משתמר וציפייה בגוף ואמונה בלא נודע.

חיפשתי נואשות את הדרך לחבר את הבזקי הזיכרונות העולים לסיפור.

לתת מקום ומרחב לכל דמות בנפרד ולכולן ביחד לנסות לרקוד את הריקוד הזה של החיים, בלב פתוח,

בקבלה של הדברים, בחמלה ממיסת אשמות.


וניסיתי, בכל כוחי ניסיתי להתרחק מהסיפורים שהצטברו אצלי מהלך השנים ולתת נקודת מבט אקטואלית, במחויבות לאמת לכאורה של העבר כפי שאני זוכרת אותה, ובניסיונות לגשר על הפער בין הזיכרונות לכתב, ושם עולה מולי מודגש ביתר שאת ההבדל בין לחיות את החיים האלה לבין לכתוב אותם. אני מספרת שמונה סיפורים קצרים בהצגה שלי. אני עומדת שם חשופה, מבולבלת, נסערת, נחושה, נעה כמטוטלת.

תאמינו לי, להציג אותם באופן כתוב זה שונה אלף שונות אור.


באמצעות דו שיח עצמי (ויש שיאמרו חפרני) פרקתי את הספר השלם שלי, היצירה היפה שלי שעמדה מוכנה לצאת לאור. הפרדתי קטעים למשפטים ומשפטים למילים והתחלתי למלא את החללים שנוצרו בכל אותם מעברים שהעבירו אותי מנקודה אחת לנקודה הבאה.


לו הייתי משחררת את הביוגרפיה הזאת לאור, ככה, כמו שהיא, מניחה שהייתי חותרת לשכתב אותה מתישהו, משום שהחיים האלה, הגלגולים האלה, ההתפתחות האישית, כל אלה משנים אותי ואת הסיפור שלי ולכן אין בי אכזבה או פספוס שיש לי ספר גנוז. כטיבן של ביוגרפיות, החלקים המעניינים שלה תמיד מגיעים לאחר שלב גיבוש הזהות, וכל אפשרות של לספר את הסיפור ללא השלמת תהליך גיבוש הזהות שלי הוא חטא ליצירה הזאת.

בעולם ה-סופר השיגי שאנחנו חיים בו, אני זוכרת שהיעד שלי הוא לא ספר, היעד הוא ריפוי והבנה של הדברים, ואם By product יצא מזה גם ספר, זה יהיה נפלא!

אני לוקחת בחשבון שאני מסתכנת בחשיפת יתר של נושאים מודחקים ולכן משתדלת להיות רגישה עם עצמי, יש שאלות שאני מהרהרת בהן שבועות ואפילו חודשים.


ומה יחשב בעיניי לסיפור טוב? חיים שנחיו במלואם בלא צל של חרטה.


אז את, שנמצאת בדרך, אל תתני לעולם לסמא אותך במרדף חסר תוחלת.

קחי מרחב ותוקף ממשי לך ולכל החלקים שבך, העולם הופך סדריו כדי שתרגישי בנוח איתם.




מבין לקוחותיי 

© 2018 by Lihi Arasi. Proudly created with Wix.com