נשמה שלי

אם הייתי צריכה לבחור אירוע מחונן בחיי לחזור אליו, ללא ספק הייתי בוחרת ביום הלידה שלי.

הייתי רוצה להיות שם ברגע שנפחה בגופי הקטן נשמה.

הייתי רוצה להיות שם עם הוריי, ברגעי ההתלהבות וההבטחה.

בדמיון אני פותחת צוהר למילים שיעברו במשוב הזמן אל ההווה, אלי

אני מלאת התפעלות מהנשמה שלי

והעניין הוא שמעולם לא שמתי לב אליה קודם, היא פשוט הייתה שם בתוכי.

מפעם לפעם משתלטת על ה"אני" החיצוני שלי

מוציאה מילים על הדף, משתפת מהרהורי ליבה, נרגעת ונכנסת לתוך עצמה

והנשמה הזו, אפשר לסמוך עליה, ברגעי האמת היא תמיד שם.

ברור לי שבלי נשמה אין נשימה. ברור

ועדיין, אני יכולה להישבע שלנשמה שלי יש ישות משל עצמה

היא מתמללת אותי, היא מאפסת אותי, בוחנת את גבולות הגוף שלי

זו הסיבה שהיא מצליחה להמציא את עצמה כל פעם מחדש אפילו שאני לא תמיד שמה לב אליה

לפעמים אני יכולה לומר למישהי "כפרה על הנשמה שלך"

ואני בעצם מתכוונת לומר תודה רבה על עליך ועל הלב שלך

כי מעצם הנתינה, המילה, המבט פגשתי את הנשמה שלה

אנשים שאיבדו את הנשמה שלהם יכולים להמשיך לנשום, הם פשוט הכניסו את הנשמה לתרדמת

זה כמו הפרסומת של אלפא רומיאו "זה שאתה נושם לא אומר שאתה חי.."

בואו נגזים עוד, טוב?!

המוסר הקפיטליסטי הצרכני משווה בין הנשמה שלנו לכלי רכב,

איך לא נהיה נתבלבל???

אנשים יכולים לומר דברים מאוד פוגעניים כלפי מישהו אחר

אני לא חושבת שמה שמניע אותם זה הרצון לפגוע

פשוט בהיחשך הנשמה נותר רק הגוף, סומר.

או כלשון הפסוק "מותר האדם מין הבהמה אין.. לבד מהנשמה..."

הנשמה מאפשרת לאדם לבחור.

היא מקרבת אותו לעצמו,

פורסת עליו חסות.

מכאן אפשר להקיש כמה סבל ויסורים וחיפושים עוברים עלינו עד שנמצא אותה בתוכנו..

זה מזכיר לי את השיר של ארז לב ארי "מה אעשה"

שיר תפילה לנשמה שנשמע כמו שיר אהבה

מה אעשה אם תלכי לי.. אם תברחי לי...

הנשמה מעניקה לאדם במתנה את המילים.

ומילים הם הרבה יותר מסתם צירופי אותיות,

מילים הם גם דמיון.

בקיצור, אם יש רגע כזה שהייתי חוזרת אליו זה לפגישה הראשונה שלנו

כשעוד לא הייתי מודעת

הייתי מתייחסת ברצינות לדמיון שלה

לא הייתי משתיקה אותה,

משמידה חלקים ממנה.

היום אני מפנה לה מקום נכבד בתוכי,

שיהיה לה מצע נעים.

היום אני עושה אהבה עם הנשמה שלי.

ומהניסיון שלי, כשאני בתשומת לב רק טוב יוצא ממנה,

והקטע הכי מצחיק שמצאתי אותה ממש באקראי

משהו דחף אותי לשבת לכתוב

אני אפילו לא זוכרת מה אבל פתאום אני מוצאת את עצמי ממלאת מחברות על מחברות

ושם בין האותיות, במפגש בין מחשבה ותודעה, פגשתי אותה.