חיפוש

אני נהנית, תודה

עודכן ב: 3 ספט 2018


במאי האחרון שהיתי עם המשפחה שלי בחופשה באילת. אחרי הנסיעה הארוכה ומרובת העצירות הגענו להרודס בוטיק, מלון סופר חביב ומפנק. לקראת הטיול הרגלי המסורתי (מה כבר יש לעשות עם ילדים בשעות הערב בעיירת הנופש הזו?) התארגנתי, לבשתי שמלת חופשה וייבשתי את השיער עם הדיפיוזר אהובי שברגע אחד משדרג לי את כל הלוק. כשהרמתי את הראש זה היה נראה כאילו יצאתי מהמספרה. השיער היה מ ו ש ל ם והרגשתי מושלם לראות את תוצאות האתגר שלקחתי על עצמי לפני כמעט שנה - להפסיק לצבוע את השיער. הרגשתי מושלם עם השיבה השזורה בעדינות בתוך הרעמה שלי. הרגשתי יפה וזוהרת והלכתי לעראסי להשוויץ והוא אמר שזה ממש מחמיא לי וכמו שהוא מכיר אותי, יכולתי למצוא את עצמי הולכת למעצב השיער ההיסטרי שלי ומבקשת ממנו לשזור לי פסים לבנים בשיער בקטע טרנדי. זה הצחיק אותי לאללה אז צילמתי תמונה והעליתי לחשבון האינסטגרם שלי וציינתי 8 חודשים ללא צבע בשיער. קיבלתי ים פרגון ומחמאות. אישה שאני מאוד מחבבת ומעריכה כתבה לי: 'הולם אותך פנאי ומותרות'. בום ! הרגשתי שקיבלתי בוקס לבטן. כל התחושות הטובות שהיו בי רק לפני כמה דקות נעלמו לחלוטין. הדופק שלי התחיל לעלות. הראש שלי השתולל ממחשבות. המועקה התיישבה לי על הסרעפת. למה היא אמרה לי דבר כזה? למה היא בדיוק התכוונה בפנאי ומותרות? מה היא בכלל יודעת עלי? מה היא יודעת על המצב הכלכלי שלי? היא בטח חושבת שאני עפה על עצמי.. ועוד ועוד ועוד. הכיוון ברור כן?!

התגובה שלה לתמונה שלי פגשה את הנחת היסוד שמלווה אותי מגיל קטן והיא שיש לשרוד את החיים. וכשרגילים לחיות בהישרדות אין מקום להנאה משום שגם כשהיא מגיעה היא מגיעה אחרי מסלול חתחתים ומאמץ רב.

טיפוסים שורדים פועלים לפי המשוואה הבאה: מאמץ וקושי + נחישות וכוח רצון לצלוח מאמץ וקושי = הנאה והישגים. וזה אומר שהדרך להנאה היא תמיד תהיה דרך קושי ומאמץ עילאי. קשה להשיג אותה וקשה לשמור עליה. קשה לחוות אותה לאורך זמן כי הגוף רגיל ומתוכנת להישרדות. הוא מתבייש ומפחד מהנאה. הוא חושש מעונג. הוא מרגיש אשם כשכיף לו. באופן פרדוקסלי השפע מכווץ אותו ושולח אותו לתחושות המוכרות של ההישרדות, המאמץ והקושי. סתם כך ליהנות זה לא אחראי. זה יתיר את כל המנגנוני ההגנה ובשנייה אחת אני יכולה להישאר תלושה ולא בשליטה. כבר לפני שנה פגשתי את הרווח שבלהמשיך לשרוד. הבנתי את העיקרון לפיו הוא משרת אותי בכך משאיר אותי בשליטה על החיים. והשליטה מצד אחד מגנה עלי ומעניקה לי את האשליה שאני מנהלת את העניינים, ומצד שני מאשרת לי לנהוג בחוסר סבלנות, נוקשות, כעסנות, ביקורת, האשמה, כי - הלו, אני שורדת כאילו... זה החיים שאנחנו מדברים עליהם ואת החיים צריך לשרוד ! ואז גיליתי ש... ריפוי מחייב לוותר על הזכויות של ההרגל הזה. ריפוי מצריך לוותר על הפריבילגיה ש"מותר" ו "מוצדק" לתקשר כך בשם ההישרדות. ריפוי מבקש ממני ללמוד שפה חדשה. ראשית הוא מבקש ממני למצוא את הקול האישי שלי - לא זה האגרסיבי והשתלטני או הפאסיבי מתקרבן.. ללמוד לבקש ולקחת את מה שאני צריכה בלי להשתמש בפריבילגיה שנותנת לי השליטה. להיות שקטה סביב ההכרה בי עצמי כנוכחת עם הצרכים והרצונות והגבולות שלי.

להיות בטוחה בעוצמה שבי. כך יכול להתחיל דיאלוג. כל אפשרות אחרת תייצר תקשורת דוחה במקום תקשורת בונה. תקשורת שאומרת שזה אכן נכון שיש לשרוד את החיים. וזה כאמור סתם סיפור.

במשך שעתיים כל התובנות האלו לא עמדו במבחן המציאות. במשך שעתיים נוטרלתי לגמרי משליטה על המחשבות שלי. הסיפורים שלי השתלטו עלי והשפיעו על מצב הרוח והתחושות הפיזיות שלי. הרגשתי רע. הרגשתי שנתפסתי נהנית. מרגישה טוב. באיזה קטע את מרגישה טוב?


האישה שהגיבה לי בתמימות ואני בטוחה שמתוך רצון לפרגן לי בכלל לא חשבה מה יהיה האימפקט של התגובה שלה. היא הגיבה מתוך נקודת המבט שלה. גם אני מגיבה כל הזמן מתוך נקודת המבט שלי בלי לחשוב באיזה אופן יפגשו המילים שלי את האדם שמולי. קחו אותי כמה שנים אחורה, איפיזודה מעין זו הייתה מחרבת לי את החופשה. הייתי מתקשה לשחרר את "הסיפורים" והאנרגיה השלילית היתה מתפזרת ממני לכל עבר. אבל זזתי משם, תודה לאל, ותוך כדי התבוננות יכולתי לראות את השירות הגדול שהיא עשתה לי. ואחרי שעתיים אמרתי לעצמי: בואנה, את אשכרה מתוכנתת לא ליהנות שאת מרגישה צורך להתנצל שאת נהנית. את מרגישה צורך להגן על עצמך שאת מרגישה טוב. יכולתי לראות אותי חוששת לאפשר לעצמי להרגיש טוב. חוששת לתת לגיטימציה לדבר. יכולתי לראות בתוכי את המקום המזדהה עם הכאבים והסבל שלי ושל בני המשפחה שלי בתור ילדה ונערה.

יכולתי לראות את הצורך להשתייך. יכולתי לראות מהיכן התפתח המנוע וההישענות על הקושי. איך הוא מעניק לי "פטור" משינוי תודעתי כי בואנה, איזה חיים עברתי... יכולתי לראות אותי שנה אחורה מחליטה לפרוס חסות על עצמי. לוקחת שליטה על ניהול החיים שלי. אבל בעיקר יכולתי לראות שכשאני מספרת לעצמי שצריך לשרוד את החיים, אני ממשיכה לשרוד אותם, וכשהתחלתי לראות את המציאות כפי שהיא, אני נמצאת במלון נהדר באילת עם משפחתי האהובה, מרגישה וניראת נפלא - החיים נותנים לי עוד מאותו הדבר. ואחרי שתקשרתי עם עצמי את הדיאלוג הפנימי הזה על כל התחושות והרגשות שבתוכו, נכנסתי לאינסטגרם וכתבתי לה בתגובה שלאחרונה אני ממש משתדלת ליהנות ממנעמי החיים. וזה לא היה סיפור. זאת הייתה המציאות.




0 צפיות

הרשמה באיימל

  • Blogger Social Icon

© 2018 by Lihi Arasi. Proudly created with Wix.com