ארגון טוב ככול שיהיה לעולם לא יוכל לסייע בהגשמת איזון בין בית ועבודה, פשוט כי זה לא התפקיד שלו.


ככלל, ארגונים אינם נחים.

בתוך מתווה העסקי ואסטרטגיות למימוש, ארגונים חותרים להגשמת יעדים.


לעניות דעתי הלא קובעת, אנחנו חיים בתפיסת עולם הישגית.

אנחנו מתחברים למטרת העל של הארגון שמעסיק אותנו ומקיימים את החלק שלנו בעסקה לעילא ולעילא ועל הדרך גם קוטפים הישגים אישיים אבל משיחות שאני מקיימת במסגרת עבודתי נשמע שאנחנו נעים על ציר לא מאוזן של עוצמה והעצמה מול דיסוננס על דינאמיקה שאנחנו לא ממש שלמים איתה.


רגעי כיווץ, רגעי האדרה.


ומאחר וידוע שהכוח האנושי חותר להפחית דיסוננס בכל מחיר, אז אנחנו מתעלמים מהקושי, מהמחירים, מהדורשנות. אנחנו ממציאים סיפור שככה בחרנו וזה נהדר וטוב לנו, פשוט כי זה קשה ולא פופולרי להודות שאנחנו פשוט לא שלמים עם הדינאמיקה הזאת.


ומהקושי להודות בכך, אנחנו מחפשים שמקום העבודה יאשר ויפעל לטובת איזון בית עבודה.

זה נכון שהשנתיים האחרונות חידדו למעסיקים את החשיבות לתרומת רווחת העובד שלהם, לא כקלישאה אלא כגורם ממשי שתורם לתפקוד תפוקה והתפתחות ועם זאת, ארגון טוב ככל שיהיה לעולם לא יוכל להגדיר את הגבולות האלה עבור העובדים שלו, פשוט כי זה לא המנדט שלו.


להבין את זה ולהודות בזה זהו השלב הראשון.

משום שהכרה בזה תורמת להבנה שהיעדר לקיחת אחריות אישית על החיים שלנו כפי שאנחנו שואפים לחיות אותם מעמיקה תחושות כמו ביקורת עצמית, סלידה ושיפוט ואלו בוודאי שאינם תורמים לנו ברמה האישית/משפחתית או לארגון שאנחנו עובדים בו.


להפנים את זה מוביל למקום של ביאור צרכים, הבאתם למרחב שיחה מול ארגון ממקום שלם ושקט.

אנחנו לא דורשים איזון בית עבודה או מבקשים איזון בית עבודה - אנחנו מניחים תוכנית שמראה איך נראה עבורנו איזון בית עבודה, מה עובד עבורכם?



בתהליכי התפתחות מזמינים אותנו לדמיין את עצמנו ואת חיינו בעוד 5 או 10 שנים.

אני מזמינה אתכם ללכת אפילו יותר רחוק.

בספרו שבעת ההרגלים של אנשים אפקטיביים במיוחד, מציע סטיבן קובי את העקרון: לצפות את הסוף מראש ולגזור ממנו את הפעולות להשגתו.

כלומר להתחבר למטרת העל (אישית זוגית עסקית/מקצועית) ולהגדיר אילו פעולות עלי לעשות כבר עכשיו בהווה כדי להיות האדם/האישה שאני רוצה להיות.


אנחנו חיים בעידן שהגבולות המסורתיים היטשטשו ובמקומם אנו מוזמנים אחר כבוד לצייר קוים בעלי אמירה אישית והעדפה אישית.

העולם כולו הפך את סדריו כדי שיהיה לנו קל להתחבר לעצמנו ולהנהיג את עצמנו מתוך מקום של הקשבה לעצמי, בחירה וקביעת סדרי עדיפויות, אז לצפות שמקום העבודה יכבד משהו שלא בטוח שאנחנו כקונספט בכלל מבינים, נראה תלוש ואפילו מופרך.


הצבת מטרות אינה זרה לנו בזירה העסקית. גם בהגדרת יעדי ביניים אנחנו אלופים וגם בקביעת ניצחונות.

אבל האם עם יד על הלב נוכל לומר בסוף המסלול, 'חייתי איך שתכננתי לחיות' ?



Photo from Canva - by www.reallygreatsite.com



חג שמח ואביב פורח,

ליהי


58 צפיות0 תגובות

פוסטים אחרונים

הצג הכול