top of page

ז'אן דילמן, הסרט הטוב בעולם הוא בעצם מבוא למיינדפולנס

לפני כשבועיים הכריז המגזין הנחשב "סייט אנד סאונד" כי הסרט ז'אן דילמן, רחוב דו קומרס 23, בריסל 1080, פרי יצירתה של הבמאית היהודיה שנטל אקרמן משנת 1975 הוא הסרט הטוב בהיסטוריה.


עברו יומיים וכל הרשת הוצפה ע"י מבקרי התרבות המקומיים בביקורת קוטלת בכל מכל את הסרט, העלילה, הדמות, הבימוי וכל השאר. רובם היו משועממים עד כאב, חלקם לקחו את הבמה הפמיניסטית להראות שרבות משעות חייהן של נשים בכל העולם מסתכמות בטיגון שניצלים. האמנם?!


תנו לי לספר לכם את הסיפור.


ז'אן דילמן הוא סרט פונקציונלי הכי לא פונקציונלי. הפונקציונליות כאן מקבלת משמעות אחרת.

הסרט הזה הוא אנטי תזה לתרבות המערבית שכולנו פיתחנו בה תלות כמדד להתקדמות.

ז'אן לא מנסה להיות משהו כדי למשוך את הצופים, היא היא ואנחנו מה שאנחנו מרגישים.


ועכשיו קצת פרטים:

ז'אן אישה נאה, היא אלמנה ואם לבן מתבגר.

היא גם זונה המקבלת לקוחות בביתה וגם בייביסיטר לתינוקת קטנטנה.

הסרט בן ה 200 דקות ( כן כן, 3 שעות ועשרים דקות) מתאר את שגרות יומה.


אין הרבה מילים בסרט הצרפתי הזה, סאונד ריאליסטי לעומת זאת יש גם יש - מים זורמים, להבה נדלקת, כיסא זז, בעבוע של תבשיל - אבל כמו בחיים האמיתיים ולא כמו סאונד המוגזם שנועד לגנוב את תשומת הלב שלי באינסטגרם.


ז'אן דילמן הוא סרט של קונטקסט.


כל פעולה נעשית בקפידה ובתשומת לב שגורמת לך לחשוב עם עצמך האם ז'אן אשכרה מוצאת עניין כה רב בפעולות שלה ?

באופן לא רגיל שום דבר לא קורה במקביל, כשהיא מסתרקת, תראו אותה דקות ארוכות רק מסתרקת, לפעמים היא סתם יושבת לכמה דקות. עם סמרטוט ביד. סתם כך יושבת.


במונחים שלנו זאת שערוריה :-)


כל פריים מקבל דקות ארוכות - כשהיא סורגת, מצחצחת נעלים, מקבלת ונפרדת מלקוחות, מכניסה את הכסף לכד הפורצלן, מציעה את מיטה, לשה את הבשר, מפלשת את הסכו"ם, שוטפת ידיים, מנקה בטפיחות עדינות את כלי הקרמיקה שבמזנון - הכל מתוך תשומת לב מורטת עצבים, בטח את עצביו הרופפים ממילא של צופה שרוב פעולותיו הן האוטומט של האוטומט.


ז'אן דילמן הוא לא סרט מהסוג שאנחנו נוהגים לעצור עליו, אין בו שום דבר שמושך את העין, סתם חיים פשוטים. קטנים.

התרגלנו לראות סרטים שיש בהם דרמה וגיבור שנופל וקם ובסוף מנצח, רצוי מנצח (!) כך שאין מקום לגיבורים אחרים.

בשביל להצליח לראות אותו צריך לעבור גמילה מגלילה כפייתית ברילסים, גמילה של המח שלא יכול להשלים פעולת חשיבה אחת בשל המהירות של הדברים. הסרט הזה קוטע בברוטליות את זרם הדופמין ומעלה בנו הצופים בבת אחת תחושה של שעמום. ריקנות שקשה לעמוד בה.


אלף פעם מצאתי את עצמי אומרת בקול "יאללללללה כבר תתקדמי על החיים שלך, למה כל פעולה 7 שנים..?"

רוצה לומר, ברגעים שחיכיתי שמשהו כבר יקרה, לא הייתי עם מה שקורה.


א.ד גורדון כתב מחדש את המילה חוויה שהיא הוויה - חיים בהווה, מה שאני מרגישה ביחס למה שקורה כאן ועכשיו. אנשים שלא יכולים לשאת שעמום יאשימו את העלילה במקום להודות שהם משועממים, כלומר חייבים משהו שיעניין אותם, כלומר, חייבים להיות עסוקים, שמא יעלה ויציף ויבלע אותי על כל מה שאני ב-א-מ-ת חושבת על עצמי.


הסרט הזה הוא מבוא למיינדפולנס כי הזליגות מההווה מתקיימות אצל רובנו.

לרגשות יש נטייה לחזור על עצמם. מי שז'אן שעממה אותו, משתעמם במקומות נוספים בחיים שלו וגם שם מוצא איך לברוח ואת מי להאשים, רק כדי להימנע מתחושת האי נוחות שמביא השעמום אבל אם רגע נחזור לקונטקסט, רובנו לא היינו יכולים לשרוד בלי שעמום, חזרתיות ויציבות בחיים, ובטח שלא להתפתח הודות לחיפוש מה מה כן מעניין אותנו.


אם תצליחו לשרוד עד הסוף (וממש כדאי לכם, אפילו כניסוי) תגלו שהסוף שהמבקרים מצאו כמפתיע אינו מפתיע כלל וכלל, זוהי ז'אן. לצפייה ישירה .




מוזמנים לשתף אותי רגשות ומחשבות שעלו בכם בעקבות הפוסט הסרט ובכלל :-)

עד כאן לשבוע זה,

תרגישו טוב,

ליהי











18 צפיות0 תגובות
bottom of page