כאן ועכשיו

אני הכי אוהבת את הדקות האלה כשהיום מסתיים.

מנורת הלילה מאירה בעדינות את פניה השלוות של נעמי שזה עתה סיימה לינוק.

אני מסובבת אותה לצד השני ומסתובבת בעצמי, מצמידה את הגב אליה וממשיכה לקרא עוד כמה מילים לפני שהעיניים שלי יעצמו. שניה לפני שזה יקרה אני אכבה את המנורה, אניח את הספר, אסתובב שוב

והקול הפנימי שיעלה מתוכי יגיד 'תודה אבא, על כל מה שיש לי'.

אני ברת מזל. אני יודעת.

המציאות בה אני חיה היא שלמה ומושלמת עבורי.

אין בי שום רצון להיות במקום אחר מהמקום שאני נמצאת בו.

אין בי שום רצון להשיג דבר מה מעבר למה שיש לי,

ואני לא חשה מאמץ מהפעולות שאני עושה,

לא כמנטרה, כידיעה.

ששת המשפטים הללו הם טרנספורמציה.

אני מוקירה את עצמי על הדרך ללמוד לחיות ללא התנגדות.

על המרחב שיצרתי עבורי כדי לבוא לידי ביטוי.

לפני כמעט שלוש שנים סגרתי עסק מזון שהקמתי וניהלתי במשך 6 שנים בעמל ובתשוקה רבה.

אני אפילו לא יכולה לזקוף לזכותי את ההחלטה לסגור. זה הגוף שלי שהחליט עבורי.

הוא היה מותש ושבור ורצוץ מעבודה, מהמרדף ומלרוץ ולהשיג נחמה שאף פעם לא הגיעה..

חלק מהמחשבות שעברו לי בראש לאחר שקיבלתי החלטה לסגור את העסק היו שישכחו אותי

או יחשבו שאני כישלון.

זאת שלא הצליחה.

אבל זה לא שלא הצלחתי - זו ההצלחה שהתרוקנה מכלל משמעות עבורי.

השבר שהגיע בעקבות ההתפקחות שלא - אחרי הכול, ההצלחה לא יכולה לרפא את הכאבים הפנימיים שלי - היה כל כך גדול שבמשך חודשים ארוכים לא הייתי מסוגלת להיכנס למטבח שהיה הממלכה שלי.

לא הייתי מסוגלת לבשל, לא הייתי מסוגלת להרים מצלמה. ציפיתי בעצמי שאני מכירה הולכת ונאבדת.

הולכת ונפרמת מזהות בתוך ים הסיפורים שסיפרתי לעצמי.

היום אני מבינה שזכיתי פעם נוספת בחיים האלה להתפרק לגורמים ולהיבנות מחדש.

כל פעם כזו רק חיזקה אותי שזו באמת המתנה הגדולה ביותר שאדם יכול להעניק לעצמו.

בשלוש השנים האחרונות צפיתי ב-אני המתהוות ומתחזקת בביטחון שלה, בידיעת הדברים ובקבלה שלהם, בהתרכזות בהווה בו מתרחשים החיים. שלוש שנים שכמעט לא עשיתי כלום חוץ מלתת מבט על - להיות הצופה של עצמי. ציפיתי בעצמי מוותרת על הרגלי הצריכה שהייתי רגילה בהם.

הרגשתי את החוסר בעוצמה הכואבת שלו - בעוצמה שיודעת מי שידעה חוסר בעבר.

אבל לא התקפלתי ולא נבהלתי. בחרתי להיות שם, שם בתוך הבאסה של האין, בתוך ים הוויתורים ולצפות בעוצמה הגדולה שטמונה בבחירה. היו בלבולים, היו סחרורים, היו מחשבות לחזור למסלול והיו גם קולות פנימיים שחידדו עבורי את היסודות החדשים שלי שהיו שונים בתכלית מהיסודות הרעועים של לפני שלוש שנים.

וכדאי לשים את זה על השולחן - אין כמעט שום דבר שיכולתי לעשות אקטיבית בשביל להשתנות.

שום גורו, שום מנטרה, שום מוצר מפוצץ מילות השראה לא עזר לי להטמיע שינויים. זה בכלל לא היה תלוי בי.

לשם יצירת שינוי שורשי עמוק יש לפנות זמן ומרחב - לאפשר לשינוי להתרחש. להיות בדיאלוג ובקשב פנימי עד שצפים ועולים קולות עם רצונות אמתיים.

וזה כל מה שעשיתי - יצרתי מרחב בכך שוויתרתי על דברים שמשכו את תשומת הלב שלי.

התרכזתי בחיים הקטנים שלי.

היום, במבט לאחור אני יכולה לשתף שהתרכזות בהווה מייצרת חיים נטולי כפייתיות לעשייה.

היא מייתרת את ההרגל שלי להרגיש טוב רק אם השגתי הישג משמעותי.

כשההתניות הללו נעלמו מהחיים שלי קרה דבר מפתיע.

מצבים התחילו להסתדר מאליהם.

דברים התחילו להתרחש בלי שהתאמצתי בכלל.

כל מה שאני עושה זה להיות כאן ועכשיו.

אופה עם תמרה

מטיילת עם המשפחה ביער קרוב לבית

שומעת בקשב ובפליאה על התשוקה החדשה של עלמה בת ה 9.5 לפתוח דוכן תכשיטים בעבודת יד ביחד עם חברתה הטובה ביותר אבישג, מתמלאת השראה וקמה ליצור לעצמי, נזכרת בשעות הארוכות ששזרתי תכשיטים בהריון שלה לפני 10 שנים.

יוצאת עם הבנות לפיקניק באגם או למשש כותנה

ובין לבין מתקשרת חברה לשתף אותי במשהו ואני מתמלאת אנרגיה לצלם סרטון על למה אני חושבת שביקורת עושה לנו שירות טוב. שניה לפני זה לא חשבתי לצלם את הסרטון. למעשה צילמתי אותו ממש לפני שיצאתי ליריד של נתנאלה. לא תכננתי מראש. פשוט נתתי מענה לפרץ אנרגיה שביקש לצאת מתוכי על נושא שבחנתי וגיבשתי עליו דעה.

לזה אני קראת תנועה ללא מאמץ.

בזמן שאני - אני וחיה את החיים כמו שאני תופסת אותם היום נרשמות לבלוג שלי כל יום בנות שמוצאות מכנה משותף עם צורת המחשבה החדשה שלי.

בזמן שאני חולקת עם העולם את הסיפור והתהליכים אישיים שלי לא מתוך צורך עקר לחיות את העבר אלא מתוך רצון לתת לאחרים במתנה תקווה והשראה לטרנספורמציה, אני גדלה ומתפתחת.

אז איך תדעי מה את בדיוק רוצה?

תפסיקי לעשות כל מה שאת עושה ואל תעשי כלום למשך כמה זמן.

אני לא אומרת להפסיק שגרת חיים או עבודה,

אני אומרת, בכל פעם שעולה לך רעיון ליוזמה או מטרה שאת רוצה לקדם, בכל פעם שעולה שאלה - חכי !

תני לתנועה לעלות מתוכך ללא מאמץ, ללא מחשבות על : תוכנית עבודה ופירוט סדר פעולות, קביעת דד ליין..

שמעי לי ! אל תעשי כלום עד שיגיע הרגע שהדברים יצאו ממך בלי מחשבה, בלי לחץ, בלי סדר פעולות אוטומטיות שיתפסו לך את המחשבה, יעלו לך את הדופק ואת מד החרדה.

יגיע הרגע שהדברים פשוט יצאו ממך בטבעיות, באותנטיות והם יהיו מחוברים להלך רוח הפנימי שלך.

אל תדחקי בעצמך! אל תכריחי את עצמך ! אל תהיי קשה ונוקשה עם עצמך !

המבחן היחידי שאת עומדת בו הוא המבחן שלך את עצמך, אז קצת חסד..

את אף אחד לא מעניין אם תוציאי את המוצר/סדנא/שירות שלך היום או בעוד חודש או בעוד חצי שנה

מה שכן יעניין את הלקוחות הפוטנציאלים העתידיים שלך זה לשאוב ממך השראה על הדרך ועל תהליך היצירה שלך, אז שמרי על עצמך במצב הכי אופטימאלי שאת יכולה.

אני תמיד מזכירה לעצמי שמלכה לא רצה, היא הולכת לאט

אז כן, הבחירה להתחיל לחיות במודעות יכולה להיות די מפחידה ומערערת בהתחלה, אני מודה,

מצד שני, מתי לאחרונה עשית פעולה שגרמה לך אי נוחות מלחיצה אבל התבררה כמשתלמת ביותר שלך?