לחפש בלי צורך למצוא

ברצוני להרחיב על נושא חיפוש עבודה (כפוי או יזום) הקשור לחיפוש עצמי, עליו כתבתי בשבוע שעבר.

כמו החיים החיצוניים ככה בחיים הפנימיים.

שום דבר לא בטוח בימים אלו, המבנים שאנחנו מכירים מתפרקים.

השוק והתפיסה שלנו אותו מתפרק.

אנחנו חסרי ודאות.

חוסר ודאות לא מגיע סתם.

הוא מגיע משינוי נסיבות ואיבוד אחד או יותר מהתפקידים שלנו, בלעדיהם, נותרנו אנחנו שם במראה, עירומים.

באי נוחות. במתיחות. במבוכה. באכזבה.

אז עולה השאלה, 'מה אני באמת רוצה'?

בעוד אני מאמינה שהקוביד ופוסט קוביד העניקו לנו את מקום להגדיר מחדש סדרי עדיפויות,

כדי למצוא את התפקידים הראויים והמתאימים לנו ביותר, השטח חושב ונוהג אחרת.

הדגש ממשיך להיות על המציאה ולא על החיפוש.

וכשהדגש הוא על המציאה, פעולת החיפוש היא פעולה מעיקה שיש לעשותה בכורח ומהר.

במקום הזה אנשים שואפים להכניס את עצמם לתבניות של מה איך ולמה,

כמו "לעשות שכל" ולצמצם את אי הידיעה ככול הניתן.

אני מיד רואה את כל קשת הצבעים, את הייחוד ואת הערך.

אבל מה זה עוזר אם אני רואה את כל אלו אבל הם עצמם לא רואים את זה ?

וגם אם דבריי מהדהדים, הם אינם מצליחים להחזיק את הידיעות האלה על עצמם באופן עקבי ויציב.

אם כן, לפנינו ה"מה" וה"איך" ודחק להבין ולארוז את ה"למה".

את ה-"למה" אני תמיד מציעה להשאיר, שיתבאר מאליו.

לתת לו את הזכות לגלות את עצמו.

והוא מגלה את עצמו כך למדתי מתוך מסעות החיפוש שלי, רק במרחב שלא מכוון למציאה.

כי אם אנו יודעים מה אנחנו הולכים למצוא, החיפוש מיותר, נמצאה המציאה.

ושוב אנו חוזרים לעניין של החיפוש ומהותו – חיפוש בלי צורך למצוא.

אולם המהירות שבה אנחנו מבקשים להגיע לתוצאה או לתשובה מעידה שמשימת החיפוש היא משימה חסרת ערך בעיננו.

במובן הזה איננו יותר ממכונה אוטומטית בעלת פעולות מכניות.

בעלת השפעות חיצוניות.

מתוכנתים ללמוד כך. לעבוד כך. לרצות כך.

כדי לחדול להיות מכונה, יש להכיר את אופי המכונה ואת דרך הפעולה האוטומטית שלה.

ברגע שאדם מכיר את עצמו הוא מתחיל להיות אחראי לפעולותיו ואינו חותר מיד לישן והמוכר.

מכאן אפשר לצאת למסע החיפוש.

החיפוש בראש ובראשונה הוא חוויה רוחנית.

בכלליות, הדינמיקה בו היא שלא לכל שאלה יש לי תשובה,

ובמצב זה אני משאירה אותה תלויה ועומדת עד שתתגלה לי התשובה.

ברמה הפרקטית מעת לעת נבחרות דיספלינות או תחומי עניין אליהם אני נמשכת ושאותם אני מבקשת ללמוד.

לשם כך אני בוחרת את מורי הדרך הטובים ביותר בתפיסה שלי ויוצאת לדרך. מתמזגת.

שותה בצמא כל שניתן לי.

בדרך זו מתגלים לי כל הזמן אמיתות ושקרים על עצמי. שפה חדשה נלמדת.

הלמידה מתמשכת עד שהיא נפסקת.

אז אני קורה אוזן ומחכה לדבר הבא שיעלה. שיקח לאן שיקח. שאלמד משהו חדש.

מחויבות לעבודה מעין זו המצריכה עמידות במצב של אי ידיעה למען ידיעת 'עצמי' לא מגיעה ללא מאמץ על !

אני לא מדברת על מאמץ רגיל שאנו מורגלים אליו, אלא מאמץ יוצא דופן והרואי.

רק על ידי מאבק פנימי מתחילות להיווצר תכונות קבועות. מתחילה התגבשות. הדברים מתבהרים.

את הרעיון של למידת תחום חדש ומידת ההשקעה הנדרשת לשם הטמעתו בנו אנו מבינים בהקשר של כל מיני סוגי מיידעים אקדמים ומקצועיים. כשמדובר בדיספלינת "אני" אנו טועים לחשוב שאפשר אחרת.

חשבו על צייר המצייר רישום פנים, איך עובד לאט ובסבלנות ועם שימת לב לפרטים, לכיוון הצל ואיך שהוא נופל על הפנים בשביל להגיע לתוצאה הרצויה. המדויקת.

כך בחיפוש, עלינו לאפשר אותו, לא למהר אותו.

לשחרר את הבטחון והיומרה לדעת כל דבר.

בחיפוש מסוג זה אכן מתקיימים רגעים של אי ודאות. אנחנו נכנסים בקושי, מפתחים עמידות, מחזיקים מעמד.

מפחיתים ביקורת עצמית. מגדילים אהבה עצמית.

כל אופציה אחרת היא בריחה מהאמת שהנשמה מבקשת למצוא. וכל בריחה כזאת פשוט סוחטת אותנו.

ככול שתשקיעו את עצמכם בחיפוש בלי צורך למצוא (חיפוש כדרך חיים) כך יגדלו תוצאות מאמציכם להשיג חופש משעבוד הזהות שלכם כפי שאתם תופסים ומכירים אותה, וצבעים חדשים יתגלו לפניכם ויסמנו לכם את המשך הדרך.

המשמעות שאתם מחפשים חבויה מתחת לצורה החיצונית והמוכרת שלכם.

מה אפשר שתהיו? אל מה ביכולתכם להגיע?

מחבקת אתכם ומחזקת אתכם במסעות החיפוש שלכם,

ליהי