חיפוש

מעדכנת גרסה

עודכן ב: 2 מאי 2019


אי שם, בשנת 2007 זכיתי לעבוד במה שאנחנו מכנים קורפורייט ( Corporate )

עד אז התאגידים הללו תמיד נראו לי נחשקים אך בלתי מושגים עבורי, נטולת השירות הצבאי והתואר.

היוקרתיות, הפינוקים והתגמול הנדיב הגיע עם עיניהן הבוחנות של נשות משאבי האנוש שתרו אחר היפים והיפות, המוצלחים והמוצלחות, בעלי הביטחון העצמי הגבוה והשאיפות לגייס לשורותיהן.

רציתי בכל מאודי להשתייך לתאגיד כזה.

רציתי להצליח לעבור את הסלקציה ולהראות לכולם שהנה, תאגיד גדול ונחשב קיבל אותי.


ואז קרה לי נס.


בדרך פלאית עברתי מרכז הערכה שמנה 12 משתתפים והתקבלתי לעבודה.

שכרון ההצלחה וההכרה ליווה אותי בשבועות הראשונים (טוב נו, וגם הפינוקים של עובדת שזה עתה נכנסה לתפקיד) רציתי להוכיח את עצמי יותר מכל.

ככול שעברו השבועות מצאתי את עצמי נעה בקבוצות לעבר עמדת פטפוטי הקפה בבוקר, מתלבטת בקול מאיפה נזמין את ארוחת הצהרים ומתעדכנת מי בכל זאת יורד לחדר האוכל,

שומעת מחבריי לעבודה את תקציר קורותיהם אתמול. השאר עלה לפייסבוק.

הבעות הפנים שלהם צהלו וצחקקו תוך כדי שתאמו את המפגש הבא.


"אין לך פייסבוק ??? את כזאת סתומה ! למי ב 2007 אין פייסבוק"?? אמרה לי חברה לעבודה.

"מה זה פייסבוק" ? עיניתי במבוכה ורציתי למות מבפנים. בלי צבא, בלי תואר ובלי פייסבוק...

"פייסבוק זה רשת חברתית שדרכה שומרים על קשר עם אנשים שאת לא פוגשת כל הזמן, את יכולה להכיר חברים חדשים, לשים שם את התמונות שלך, תעשי לי טובה, לכי תפתחי פייסבוק"


לא הבנתי למה אנשים צריכים לשים את התמונות שלהם ושל החברים שלהם שותים בירה אתמול בערב ולהיפגש בבוקר לדבר על זה. כמות התמונות שהייתה לי בתקופה הזו הייתה די מזערית, מה גם שלא התעסקתי במראה החיצוני שלי יותר מידי. לא חשבתי על עצמי שאני יפה או לא יפה. הייתי. לפעמים יפה יותר ולפעמים יפה פחות.

דיי מהר קלטתי את חוקי המשחק וגם אני התחלתי לספר על דברים שקרו או לא קרו אתמול ובכלל. הצורך להשתייך עשה את שלו. רציתי, כל כך רציתי להיות חלק, אך עם הזמן הפעולות הפכו שגרתיות. התור לקפה ולשניצל, הסיפורים של יום האתמול, העבודה בשעות מטורפות כדי לעמוד ביעדים, והצורך להשתייך שלא מקבל מענה.

הקורפורייט הנחשק איבד מהנחשקות שלו.

רשת חברתית אנושית שלא מזינה את עצמה. שמחפשת יום ביומו תיקופים וצידוקים להיותה.


לאחר 8 חודשים הודעתי על עזיבה.

היה לי גם סיפור. ערן ואני נוסעים למזרח. כשנחזור, נתחתן.

"פתחת כבר פייסבוק? " שאלה אותי חברה. "את חייבת להעלות תמונות מהטיול !"

לא העזתי להראות את ההלם מהגילוי שיש פייסבוק גם בחו"ל. פשוט אמרתי שזה לא בשבילי הדבר הזה.


טיילנו כתרמילאים בתאילנד, לאוס והסביבה למעלה מחודשיים. ערים גדולות, ערים קטנות, איים מטריפים חמושים במצלמת פוקט קטנה, נטולי פייסבוק. התקשרנו פעם בשבוע מבית חב"ד להגיד היי ושהכול בסדר.

בדרך רבנו 628 פעמים ושמענו 745 פעם שאין מצב שנתחתן וצילמנו כמה מאות של תמונות ששמרנו על כרטיס זיכרון.

הטיול ההוא היה החיים עצמם.

שילוב של דילמות קיומיות כמו מה נאכל, לאן ניסע ועם מי נתחבר וצלחנו אותו.


שנה לאחר שהתחתנו פתחתי פייסבוק.

תמונות של עלמה ושל מטעמים מהמטבח ככבו על גבי הקיר שלי.

שנתיים לאחר מכן כבר הייתי אימא בפעם השנייה ובעלת עסק.

תמונות ותיעוד של קצב ההתפתחות שלי היה עניין שבשגרה. ככה מגדלים עסק.

מאזן הכוחות השתנה. יותר בחוץ פחות בפנים.

אותו צורך להשתייך שלא מקבל מענה, ממשיך ולא בוחל בשום אמצעים עולה שלב בהתמכרות.

יורקת החוצה כל מחשבה, תכנון ופעולה כדי לחזק את הפנים תחת מילת הקוד 'השראה'.

עד התשה.

לפני 4 שנים, מותשת מעשייה אינסופית ומהמרוץ הפסיכי ובעיקר משועממת בדיוק כמו בקורפורייט

אותם פרצופים, רק הלוקיישנים משתנים.

תראו אני בטאג' מאהל ! היי, אני בצרפת ! אתם לא מאמינים - כרגע נחתנו בחלל !!!!

רשת חברתית אכלת יושביה.

דורשת מחבריה לעמוד בסטנדרטים מוגזמים ולא מספקת את הערך שכולנו מחפשים - שהיי, אנחנו בסדר.


התינוק שלי עשה ארבעה גרעפסים יותר מאתמול, זה בסדר?

חברה המליצה לי להזריק סנט מוריץ לישבן, מישהי ניסתה?

בעלי ואני החלטנו לצרף מישהי למיטה, מזדהים?

כאילו איבדנו את המצפן הפנימי שלנו.

אין לנו מושג מי אנחנו, מה אנחנו רוצים ואיך אנחנו רוצים שהדברים יהיו.

אנחנו רק רוצים להרגיש שאנחנו בסדר.


היי, יש לי חדשות בשבילך !

אנחנו בסדר אם נטייל בארץ ובעולם ונשמור את התמונות היפות שלנו לעצמנו.

אנחנו בסדר אם נעבור קושי ונחשוף אותו בפני קומץ חברים קטן ואוהב.

אנחנו בסדר עם נעזור לאחרים ונשמור את זה ביננו לבינם.

אנחנו נהיה ממש בסדר אם נפעל במעגלים הקרובים שלנו.

זה מודל להשראה שיזין את עצמו ויגדיל את המעגלים האלה.

מחשבות על לגעת בגדול ובהמונים, זה, נו, את יודעת, זה סתם האגו.


וזה בסדר להודות שניסינו, שנים על גבי שאנחנו מנסים להשיג אושר דרך סביבות וירטואליות ופאק - זה לא עובד. אף אחד מאתנו לא מאושר יותר משהיה לפני חמש עשרה שנה, אם כבר, ההפך הוא הנכון.

אנחנו לא יודעים יותר, חכמים יותר או מחוברים יותר, אנחנו פשוט מכורים.

מקבלים מנת תשומת לב שמחזיקה שניה ורבע ומיד קודחים ממחשבות איך להשיג את המנה הבאה.

עוד פרויקט, עוד טיול, עוד דעה.


המציאות אכן השתנתה. הרשתות החברתיות הן חלק מהווה שלנו אבל לא בהן מתקיימים החיים.

כשזוכרים את זה, לומדים להשתמש בהן בקונטקסט המתאים ובמינון המתאים - לא יותר ולא פחות.

והבשורה הטובה היא שזה בידיים שלך - תשקיעי חצי מכמות הזמן שאת משקיעה ברשתות החברתיות בשביל לתחזק את הזוגיות שלך ואת הצרכים הרגשיים של הילדים שלך, תשקיעי את החצי השני של הזמן שאת משקיעה ברשתות החברתיות בשביל עצמך - לימודים, תחביבים, טיולים - מה שבא לך, ותראי איך זה מחזק אותך שהימצאות במרחבים הוירטואלים תראה לך דיי משמימה - the same old shit

ובבקשה, אל תתבלבלי מדיבורים על כך שהעולם משתנה והטכנולוגיה עושה את שלה ואם לא תתקדמי תהפכי ללא רלוונטית - אלו סתם סיפורים.

תקראי על מותגי ענק ששגשגו טרום עידן הרשתות החברתיות.

הם לא הראו את הסיפור שלהם - הם חיו אותו והדביקו את המעגלים הקרובים שלהם בו, והמעגלים הקרובים העבירו הלאה וכך הלאה.


בלי צבא. בלי תואר. בלי פייסבוק.








98 צפיות

הרשמה באיימל

  • Blogger Social Icon

© 2018 by Lihi Arasi. Proudly created with Wix.com