top of page

על הפער הבלתי נסבל בין מי שאני לבין מה שהסכמתי להוציא ממני.


בערב כניסת השנה היהודית השתתפתי בטקס שחרור הישן ביער.

בעיצומו של הטקס הזמינו אותנו המנחים לעמוד מסביב למדורה.

כל אחד מאיתנו קיבל לידיו פרחים ארומטיים ובתורנו, השלכנו אותם למדורה ואיתם את כל מה שביקשנו לשחרר מאיתנו.

חבריי למעגל השליכו בשאת נפש את משברי הנפש של אותה השנה, מי יודע, אולי של כל החיים.


התרכזתי במעגל האבנים שכיתר את האש, החום של הלהבות מוסס אותי אליו, עמדתי בעיניים עצומות וידעתי בדיוק מהו הדבר האחד שאני הולכת להשאיר שם ביער. כשהגיע תורי, הסנפתי את הפרחים אל תוכי חייכתי והנפתי מעלה את הבועה היפה שלי, הבועה שאני חווה לה את חיי, הבועה שעטפה שמרה והגנה עלי במשך כל כך הרבה שנים, בועת הסוליסטיות.


הכנתי את עצמי לכך שזה יכאב לבקוע אותה,שאני אתגעגע להגנה שלה אבל בתוכי בבטן עמוק חשתי כוח חדש דוחף לצאת, לגלות, להתנסות – לנשום את היותי ללא רשת הבטחון.


רוויה במילות הודיה מול הלהבות, הודיתי לה על הברית והשותפות להצליח להיות לבד, על תנועה בעולם שאין להאמין בו ואין לבטוח בו, שעלי מוטלת המלאכה לגמור, על התגייסות למעני בכל מחיר, הבועה המצילה שלי, אהובתי הנרטיבית, החומה שבראתי ושכיוון חיי תמך בה הפכה צפופה.

הרצון לגדול גבר על הצורך להגן עלי.



בשחררי את הפרחים התעצבתי על פרידתנו אך שמחתי על הבשלת הנפש שלי לצאת מתוך הרחם העוטף שיצרתי עבור עצמי אל תוך העולם האמיתי.

בשחררי את הפרחים אל תוך הלהבות דמיינתי את חברתי הבועה פורחת ונטמעת בתוך נשמה אחרת הזקוקה להגנה, למעטפת של חסד.


בוותרי על הבועה, הסכמתי "למות" למי שהייתי בתוך הבועה ו"להיוולד" למי שאני עכשיו ללא הבועה, זה היה בלתי נמנע, היא הייתה כבר קטנה עלי.


עברו שלושה חודשים מאז.

לפעמים מאתגר לי כאן בחוץ בלעדיה אבל משמעותית פחות לוחץ.


איך את מרגישה לגבי זה שרשת הבטחון הטובה שלך אולי כבר קטנה עליך?




פוסטים אחרונים

הצג הכול

Comentários

Avaliado com 0 de 5 estrelas.
Ainda sem avaliações

Adicione uma avaliação
bottom of page