שלושה שינויים מנטאלים ששינו את חיי

להכיר את עצמי

היוש ! נעים מאוד אישה בת 34, בואי ספרי מעט על עצמך..

נשמע כמו התחלה של בדיחה?! ככה בדיוק זה התחיל. הייתי בת 34 וכשהתחלתי לשאול את עצמי שאלות בסיסיות על עצמי, לקח לי זמן להגיב, בקטע הכי מביך שיש. להוציא שלושה או ארבעה משפטים שלמדתי לדקלם על עצמי באוטומט לא הצלחתי להוציא אפילו לא מילה אחת. אני זוכרת שישבתי מול המחברת וניסיתי לכתוב למה אני עושה את הדברים שאני עושה והרגשתי שאיפשהו בדרך התחלתי לאבד את האמונה במה שאני עושה. שזה כבר לא משמח אותי ומדליק אותי. שאיבדתי את התשוקה.

התחלתי לשאול שאלות. מלא שאלות, כמו מה הוא מעשה במאפה בשבילי? למה הקמתי את העסק הזה בכלל? מי אני בתוכו? ונשארתי בהן בלי למהר לתת תשובות. וכשהזמן עבר אני מתחילה להבין שהתשוקה האמיתית שלי היא להיות ראויה להשמיע קול. להיות ראויה שיראו אותי. התשוקה שלי מונחת ביכולת לדבר ולזכות בהבנה.

ובכן, לפני שלוש שנים הגעתי לקצה גבול היכולת שלי. העסק שלי התנגש עם המשפחה ולא יכולתי לחיות עם זה. זה ייסר אותי בכל כך הרבה רמות עד כדי כך שרוב הזמן הייתי עצובה. היום אני יודעת שהייתי בדיכאון.

מצד אחד הפעילות העסקית שלי תפסה תאוצה, הקמתי מטבח מקצועי וקטפתי השיגים מצד שני, לא ידעתי איפה לשים את האצבע למה, לא משנה כמה אני מתקדמת זה לא מספק אותי ומצאתי את עצמי מחפשת עוד ועוד ועוד מהכול. היתה לי מין מחשבה כזו שכשאני אצליח. כשאני אגיע להישג הזה, להכרה הזו, אז

מזל שלנשמה שלי יש גוף כי אם זה היה תלוי בי הייתי ממשיכה כנראה לרוץ פול גז בניוטרל.

אני חושבת שזו שאלה מאוד אמיצה להעז לשאול את עצמך באמצע החיים מי אתה? בי היה פחד גדול לקבל תשובה שונה ממה שסיפרתי לעצמי אבל הסכמה שעדיף לגלות מוקדם ממאוחר.

על פניו, ילדה בסיכון שמצאה בית, הביאה ילדים והקימה עסק מזון פוטוגני ומבוקש, זאת פאקינג הצלחה ! על פניו, אישה שמממשת את מגוון הכישרונות ומקבלת הכרה ופידבק חיובי, זאת פסגת החלומות והשאיפות !

אבל זה אכל אותי מבפנים שגם כשהשגתי את כל מה שרציתי עדיין הייתי עצובה ולא מרוצה, ונוקשה, וכעסנית ומבולבלת ומפחדת ובודדה? גמר אותי שכל מה שאני מצליחה לתקשר נע בין שתלטנות אגרסיבית או פאסיביות מתקרבנת?

החלום שלי (להיות מצליחנית ואולי שמחה בעקבות הזה) התנפץ לי מול העיניים.

לא הצלחתי להבין מה לא עובד.

שהסכמתי להודות שמשהו לא מסתדר ושאני (הידענית מכל) לא יודעת איך לפתור. אז יצאתי לחקור למה אני כמו שאני החיים עברו התאמות ל-אני החדשה שצמחה והתהוותה מולי והתאהבתי בפעם הראשונה בחיים שלי, אהבתי אותי אהבתי אותי מכף רגל עד ראש התאהבתי בכל סנטימטר גוף ונפש גאה ושפלה ולראשונה התחלתי לממש את זכות הבחירה שלי בחיים שלי

את השיפוט, הנוקשות והביקורת העצמית הצולבת שהפעלתי כלפיי במשך שנים הפכתי לשיח רך ומכיל. פתאום קלטתי שאני מתייחסת לעצמי באופן שלא הייתי מעיזה להתייחס לבנות שלי, אז הפעלתי את המנגנון "אמא" גם מולי, מה יש, לא מגיע לי? התחלתי לשים לב לכל מילה שנאמרת לי ומיד שמתי אותה בקונטקסט והמקום המתאים לה בפתאום קלטתי שאני מצליחה להבין את הצד השני גם אם הוא נגדי. מצליחה לקרא את התמונה, בלי כעס בלי לקחת ללב, בלי פגיעות.

בום !

פתאום נוצר בתוכי מקום גם לאחרים.

להפסיק להתווכח עם המציאות ולהכיר בסיפורים שאני מספרת לעצמי

ובמילים אחרות להפסיק להתנגד למה שקורה במציאות. להפסיק להיאבק בשינויים שמתרחשים בחיים שלי שאינם בשליטתי. הפרפקציוניזם הארור שלי ייסר אותי במשך שנים, גרם לי להתעסק בכל התפל מסביב במקום בעיקר. כל סטייה מהתוכנית שלי הייתה לא פחות מקרייסס. כי באיזה קטע נוצר השנוי? הלא השקעתי את כל זמני, מרצי וכוחי? הלא תכננתי הכול לפרטי פרטים. כל תרחיש כזה היה מפיל אותי לתוך קניבליזם רגשי מטורף. הרגשתי לא טובה, לא שווה. עכשיו לכי תגרדי מהרצפה לא כזה נחרץ...

הקטע עם אנשים פרפקציוניסטים זה ששום דבר לא מספיק להם. מצד אחד הם שואפים לשלמות ומוכנים להקריב ולהתאמץ רבות לשם כך. מצד שני הם מפעילים כלפי עצמם מנגנון נוקשה של שיפוט עצמי וביקורת בלתי נפסק (שוב, כי שום דבר לא מספיק עבור..) גם כשהודו לי מקרב לב על עזרה שהענקתי, גימדתי את הדבר בקטע של 'מה כבר עשיתי.. יכולתי לעשות יותר...' כאמור, שום דבר לא מ ס פ י ק.

אז התחלתי לתרגל שחרור שליטה. הייתי ממש צריכה ללמוד איך מתנהגים לא בשליטה. ולא, זה שאומרים לך "תשחררי" ו "הכל יהיה בסדר" לא עוזר! רק חולות שליטה כמו שהייתי אני יזדהו איתי ויודו כמה קשה לשחרר תפיסה, מחשבה, הרגל מסוים. והפאק בשליטה שאנחנו יודעים בשכל שלא הכל בשליטתנו.. (רשת האינטרנט הביתית שנפלה, הפסקה חשמל כפויה או סתם טיול שתכננת לפרטי פרטים ואז גילית שהרצונות שלך ושל השותפים שלך לטיול שונים) וזה עדיין לא מונע מאתנו את התסכול וההלקאה העצמית.

וברגע שהגדרתי מה יהיה מספיק עבורי זיקקתי את הדברים החשובים ביותר עבורי וזה חיבר אותי להכרת תודה ולפוקוס על מה שכן במקום על מה ש-לא.

אני חיה, בריאה ושלמה, כך גם משפחתי - תודה לאל, הספקתי לעשות חלק ממה שתכננתי להיום - נהדר עשיתי עוד צעד לעבר החלום/המטרה/השאיפה - אני אדירה!

התחלתי להכיר בסיפורים שאני מספרת לעצמי. אפילו הלכתי רחוק וקעקעתי את המשפט Stories we tell

על הזרוע כדי לא לשכוח שגם כשחברה זורקת לי מילה ומפילה אותי לתהום בלי לכוונה או מודעות

גם כשאני מנסה להשיג מישהי בטלפון והיא לא עונה לי וגורמת לי להרגיש שאני לא חשובה מספיק עבורה,

זה הכול סיפורים שרצים לי בראש ולא האמת.

בספרה "לאהוב את מה שיש", לימדה אותי ביירון קיטי לשאול 4 שאלות :

1. האם זו האמת?

2. האם זו באמת האמת?

3. איך אני מרגישה עם המחשבה הזו?

4. מה אני אהיה בלי המחשבה הזו?

זו שיטת עבודה מדהימה. כלי שמספק תוצאות מידיות וברגע שמטמיעים אותו החיים הופכים להיות קלים יותר. נעים הרבה יותר.

ביירון קיטי אומרת שאנחנו סובלים רק כשאנו מאמינים במחשבה שמתווכחת עם ״מה שיש״.

כשאנחנו רוצים שהמציאות תהיה אחרת ממה שהיא, זה קצת כמו לרצות ללמד חתול לנבוח – אנחנו מנסים ומנסים, ובסוף החתול מביט בכם ואומר ״מיאו״. הרצון שהמציאות תהיה שונה הוא חסר-תוחלת.

אנחנו יכולים לבלות את שארית חייכם בניסיון ללמד חתול לנבוח.

אמונות כמו: ״אנשים צריכים להיות נדיבים יותר״. ״ילדים צריכים להתנהג יפה״. ״השכן שלי צריך לטפל בדשא שלו טוב יותר״. ״התור במכולת צריך להתקדם מהר יותר״. ״בעלי צריכים להסכים איתי״. ״אני צריכה להיות רזה יותר, או יפה יותר, או מצליחה יותר״. מחשבות אלו הן ביטויים שונים לרצון שהמציאות תהיה שונה ממה שהיא. אתם צודקים, זה נשמע מדכא. כל מתח שאנו חשים הוא תוצאה של הוויכוח עם ״מה שיש״.

זה עבודה שואבת אנרגיה ללא ספק אבל התוצאות שלה כל כך שוות שאני מזכירה לעצמי שלחיים שלנו אין חזרה גנרלית. זה עכשיו או אף פעם לא. אף אחד לא יעשה את העבודה הזו בשבילי ואני באופן אישי רוצה להרגיש שעשיתי את הכי טוב שיכולתי לעשות. במו ידיי אני בונה את ליהי של ה'מחר'.

לשחרר חפצים לא נחוצים

מארי קונדו - כוהנת הסדר השליטה סדר על חיי ובמידה רבה הזרימה בי דם חדש. קראתי את הספר שלה "סוד הקסם היפני" בכמה שעות ושחררתי את האגרנית הכפייתית שבי לחופשי. במשך כמה חודשים פיניתי מהבית שלנו ריהוט, חפצים, בגדים, מסמכים שהכבידו על החיים שלי. חפצים שרכשתי כדי שיסתירו ויכסו עלי, שיגרמו לי להרגיש טוב עם עצמי לרגע. רק לרגע.

וביחד עם שני השינויים שהזכרתי למעלה הרגשתי שפיצחתי את מהות החיים. התחלתי לפלרטט עם המושג אושר. האושר המתין לי שאבחין בו, בדברים הקטנים. לא בצרכנות והמרוץ שרוקנו אותי.

התחלתי לתרגל חיים פשוטים בצעדים קטנים. קודם כל הורדתי הילוך בצורה דרמטית בכל מה שקשור לעבודה, צריכה ובכלל ענייני כסף. הדברים שאני צורכת אלו הדברים שאני ממש זקוקה להם ולא גרם מיותר. חשוב לציין שזה תהליך ואלו החלטות חשובות שצריך לקחת. לא לכל אחד יתאים לקבל החלטות דרמטיות כאלה אבל בסופו של דבר זה הכול עניין של בחירה. גם להחליט להוריד את רמת החיים על מנת לטפל ולהרגיע את הנפש זו בחירה. ולא בחירה פריווילגית. החיים שלנו עברו התאמות לחיים עם משכורת אחת. זה לא פשוט אבל מבחינתי זה היה עניין של חיים ומוות. כזה דרמטי.

והיי, כשצורכים פחות מגלים שצריכים פחות. מבינים שכסף הוא אמצעי נהדר אבל לא קונה חופש, כי חופש נמצא בראש. לעבוד מסביב לשעון ולשלם לשירותי אאוטסורסינג שיתחזקו לי את הבית והמשפחה, לנהל עסק עצמאי שמשלם תועפות מיסים, זה לא עצמאות בעיניי, זה מלכוד. אז נכון, אנחנו לא נוסעים לחו"ל פעמיים בשנה ולא יושבים במסעדות ובתי קפה כל שבוע אבל אני גם פחות לחוצה, פחות מרוטה, בעיקר כי הפסקתי לדרוש דרישות מוגזמות מעצמי. ואם קורה שבלי לשים לב אני חוזרת להרגלים הישנים שלי ומכניסה את עצמי ללחץ מיותר אני מיד מרגישה שזזתי מהרצף שאני עובדת עליו והתזוזה הזו כל כך קשה שאני מחפשת את השקט חזרה.

אני חושבת על ההרגל הזה שלנו - תפוס ושחרר בהקשר של אושר. המונח הזה מושאל מענף הדייג הספורטיבי המוכר ברחבי העולם. שיטת דיג פתיונות דמה,שצמחה לתחביב פנאי מקצועני הכולל ליגה, מועדונים וערוצי טלוויזיה, בה הדייגים החובבים זורקים חכה למים, משיגים את הדג (לשם ההישג כמובן) ומשחררים אותו וחוזר חלילה.

האושר דופק לי בדלת בכל יום בבוקר כשאני פותחת את העיניים ומסניפה את הבנות המתוקות שלי אבל אני בכלל לא שמה לב לזה.. אני תופסת ומשחררת. והנה השיר המתוק של Matt Simons - Catch & Release

אז אני משתדלת לעשות פעולות שמרגיעות אותי, שממש מלהיבות אותי (כמו לממש חלום ישן וללמוד לנגן בגיטרה למשל) פעולות שעושות לי ברק בעיניים וזה מתייחס לעיסוק שלי, לתוכן שאני צורכת, חפצים, בגדים וקשרים.

עם כל יום שעובר אני מרגישה הרבה יותר שייכת לחלק הזה של חיי מאשר ל 34 שנות חיי הקודמות וסוערות.