חיפוש

תופסת שפע

עודכן ב: 21 ספט 2018

כשאני נאמנה לעצמי אין קונפליקטים.

יכול להיות קושי. יכולות להיות נקודות שבירה אבל הן לא של ייאוש, הן של כמיהה.

לפני שנה הבעתי משאלה. חלום. חזון.

אני רוצה לעלות על במה ולשתף את העולם בסיפור האישי שלי.

לתת תקווה שאנחנו והחיים שלנו ברי ריפוי ותיקון.

ההצגה הזו היא לא מוצר. ההצגה הזו היא ניסיון חיים.

הדרך שלי להציג מעל ומעבר לפחד את כוחה של הבחירה.



אני זוכרת אחר הצהרים אחד לפני שנה שעראסי חזר הביתה וראה אותי מדוכדכת. זה היה שוב בענייני כסף.

והוא אמר לי כך: לפני 12 שנה רצית לעשות הסבה משיווק ומכירות לעולם ההשמה והפכת לטובה ביותר.

לפני כמעט 7 שנים רצית בכל מאודך להאכיל אנשים והפכת לטובה ביותר, ועכשיו את רוצה לעמוד על במה, על אף שלא עשית את זה מעולם אין לי ספק שתהיי הכי טובה. תזכרי את זה בדרך לשם.


זה היה שיעור באמונה.

של אחרים בי. שלי ביקום.

רגע צלול של הבנה שזו דרך ויש שכר לימוד בדרך.

מבט כן לאחור על הזדקקות והתייחסות לחומר כמטרה ולא כאמצעי.

מבט מתפעל על החריצות שבי.



ואני חולמת, כזאת אני.

אני עדיין חולמת את עצם קיומי, מתעוררת בדחף ליצור את הווייתי.

אחרי צעדה ארוכה בדרכים לא סלולות, דרך מכשולים מוכרים וחוזרים,

אני פונה לדרך חדשה.

מורידה את השריון, נשאבת מרצון.

מושכת את היגון מן השאול.


אני מזכירה לעצמי, כדאי לוותר על האגו. כדאי לבטל מחשבות. כדאי לצמצם נפח עצמי בכדי לגלות אוצרות.


השתאות.


3, 2, 1 לנשום.

היום לפני שבוע עליתי על במה.

עשרות האנשים והנשים שהגיעו לצפות בי יושבים קרוב מידי לטעמי.

הסיכום הוא שאני מחכה מאחורי הקלעים בזמן שמכניסים את הצופים.

שהאולם יוחשך והמוזיקה תעלה זה הסימן שלי להיכנס.

בשעה שלפני ההתרחשות הזו, עשיתי תרגילי שחרור.

הנעתי את הפה בצורה מוגזמת והנפתי ידיים לצדדים ואפילו הכאתי באגרופים חזק על החזה כאילו להראות ללב שלי שאני חזקה יותר.

ונשמתי.

ובכל זאת, כשהאורות עלו לאט והמוזיקה ניגנה לא שמעתי דבר פרט ללב הדופק בפראות והגוף הרועד על אף תרגילי החימום.

אני מתיישבת על כיסא המופע השחור שלי. הבית.

אני לוקחת נשימה ארוכה ומנסה לזהות פנים מוכרות בקהל אבל פנסי התאורה לא מאפשרים את זה,

הם מסנוורים.

אני מרגישה שזו הדרך שלהם לעזור לי לפתוח.

מבקשים ממני להתרכז בעצמי.

הם מאירים וממלאים אותי בזוהר וזו ההזדמנות שלי לתפוס שפע.


הזמן עף. יש לי תחושה שאני שוכחת טקסטים. יש רגעים שאני לוחשת.

אלו הרגעים שאני מדברת. עוד קטנה ומתרגשת.

ברגעים אחרים עולות דמויות של אחרים, והן תופסות נפח ססגוני.

המשפט האחרון: "בואי נרקוד ! " אבא... "בואי נרקוד ! " בוא נרקוד אבא..

מבט גבוה לדמות, אני רואה אותו. כוכב ההצגה שלי.

האורות כבים, אני יוצאת החוצה וחוזרת אחרי רגע, משתחווה בהודיה לעשרות הצופים

ועוד פעם. ועוד פעם. ועוד אחת. תופסת שפע מחיאות כפיים.



שבוע עבר ונכנסה לה השנה החדשה ואני מבקשת להזכיר ולזכור בעצמי שאני כבר לא חסרה.

השפע הוא פנימי. הוא בתוכי.

המילים ששפכתי שם על במה הן תוצאה של מצבים שעברתי,

שחיברו אותי לנקודת הזמן הזו ולעצמי.

המילים ששפכתי שם על הבמה מדם ליבי הן המתנה הייחודית שלי לאחרים.

וכשאני מחוברת לעצמי השפע תופס אותי.


ואת, תופסת או משחקת תופסת?


312 צפיות

הרשמה באיימל

  • Blogger Social Icon

© 2018 by Lihi Arasi. Proudly created with Wix.com