האתגר הזה הפחיד אותי והסעיר אותי באותה נשימה. לקחת רגע ולזקק אותו להתחלה אמצע וסוף עם פאנצ', זאת מיומנות שלא התנסתי בה עד לאותו הרגע. וכשהחלטתי לקחת את האתגר על זה שמתי את הראש שלי בצד ושלחתי יד לעבר ההזדמנות לתת הצצה לצורת המחשבה החדשה שנוצרה בתוכי שמאפשרת לי לממש את הזוגיות שלי באקסטרים באופן שלא חשבתי שיכול לקרות.
עם השנים אני גיליתי שאין באפשרותנו להשאיר את חוויות הילדות מאחור ולפתוח בחיים חדשים.. הסיבה לכך היא, שחוויות החיים הללו טבועות בנו ומגיעות יחד אתנו לתוך החיים החדשים שלנו לקח לי שמונה שנים (מתוך עשר שנות נישואין) להתגבר על הפחד הגדול ביותר שלי - הפחד לשדר חולשה ופגיעות - משהו שהבטחתי לעצמי בגיל מאוד צעיר לא לעשות..
בכל ריב/ויכוח/אי הסכמה, בן הזוג שלי הפך לתוקף ואני המותקפת, הוא לפוגע ואני לנפגעת - וכמותקפת ונפגעת חיפשתי את המקום שיגן עלי והמצאתי את הצוללת. הייתי נכנסת לחדר ויושבת בחושך כמו פולניה רק במרוקאית, מריצה מחשבות בראש ואיזה וואטצאפ נאצה אני הולכת לכתוב לו.. וזה יכול היה לקחת יום או שבוע או חודש.. הייתי כלואה בכעס של עצמי ולא הצלחתי לצאת ממנו. כל מה שהיה צריך לקרות כדי שאוכל להשתחרר (כי הרי שכחתי כבר הסיבה שהכניסה אותי לשם) זה שהוא יבוא לשחרר אותי. שהוא יתקרב. שהוא יעשה צעד שיראה לי שאחרי הכול הוא כן רואה אותי ואני כן חשובה לו וכן אכפת לו ממני.
וביום אחד שרבנו על טאפט.. טאפט מטופש על הקיר שהוא לא רוצה שנוריד ואני הרי לא יודעת לדבר, אומרים לי לא אני ישר נאטמת... נכנסת לצוללת. אבל ביום הזה קרה משהו אחר. שניה לפני שטסתי במסלול מהיר לצוללת החלטתי לנסות משהו חדש. וידוע שמשהו חדש הוא מפחיד אבל גם מסעיר. ומאחורי החומה המפחידה הזו חיכתה לי האפשרות ללמוד לדבר ולקבל פידבק אחר.
וזה היה ה 222 שלי בערב - הצד שלו הצד שלה שיזמה והפיקה הילה סידי המקסימה, מייסדת הסטארט אפ simple as me בנק סיפורי ההשראה הגדול בעולם המאגד רגעים קצרים ומשמעותיים של אנשים ונשים מכל העולם במטרה להפוך את העולם לנגיש ומחבר וטוב יותר. עולם בו נוכל ללמוד ולהפיק ערך מניסיון החיים של האחר. אני באמת חושבת שכדאי לכל אחד ואחת לנסות את האתגר הזה - הרווח יהיה כפול - גם לכם כנואמים וגם למי שישמע אתכם.
הערב האינטימי הזה התקיים בקנטה בה בת"א ומול כמה עשרות אנשים ובן הזוג שלי קמתי לספר את סיפור הצוללת שלי. החומה. המערה. המסך האטום שיורד על העיניים שלי כשאני מרגישה שלא רואים אותי. הצוללת שלי שמרה אותי במקום מבודד מהעולם במשך שנים. היא הייתה המגנה שלי אבל גם חסמה אותי מלבטא את עצמי בכנות. והרגע הזה שניסיתי דרך אחרת מהצוללת וקיבלתי תוצאה אחרת הוא רגע מחונן בחיים שלי, הרגע שמצאתי את הדרך לספר את הסיפור שלי, לתת מקום וביטוי לפחדים שלי ולכאבים שלי מבלי לתת לסיפור (לנסיבות וחוויות החיים שלי) לספר אותי גם אם הן טבועות בי.
בדיוק כשנדמה היה לי שנגמרתי נוצרה בי תנועה חדשה. פשוט הייתי צריכה להסכים להיות שם, גמורה.
קישור לוידאו כאן
Comentários