זהו. אמרתי את זה.
רגע, אני אומר את זה שוב: אי אפשר להתרסק עד מחר בבוקר. זה פשוט לא עובד.
בשנים האחרונות אנחנו מבינים יותר ויותר את השפעות המצב הנפשי והרגשי שאנחנו מצויים בו על התפקוד שלנו. נוצר שיח נהדר שמדבר על לחזור ל"אני", להיות קשובים למה עולה מתוך הגוף כי כבר הבנו שחוסר הקשבה מייצרת מחלות.
אני חושבת שזה נהדר. ככה למעשה התחיל התהליך האישי שלי.
אם זאת, אני שומעת לא פעם ביטויים כמו: אני מרשה לעצמי ליפול לקרשים אבל מגבילה את זה בזמן.
סירייסלי ?
ממתי אהבה הפכה למשהו מוגבל ?
זה כמו שתגידי לבת שלך שעוברת תקופה קשה: "חמודה אהובה ויקרה שלי, קחי את הזמן, הכול בסדר, אימא איתך כאן מאחוריך עד מממ... מחר. בבוקר אני מצפה שתתגברי ותתקדמי "
הייתכן ?!
הרי אם הילדה שלי עוברת משהו אני אעניק לה כל האהבה שבעולם,לא אדחק בה ולא אציק לה.
זה מה שאנחנו עושים בשביל האהובים שלנו. אנחנו מתגייסים למענם, כמה זמן שייקח עד שהם מתחזקים ומתקדמים. אנחנו לא מגבילים את האהבה שלנו.
אז למה בשם האלוהים, תסבירו לי, למה אנחנו מפחדות עד עמקי נשמתנו לטפל בעצמנו באותה הצורה?
מה, המחויבות ? לאימא אסור להתרסק? מי יעשה במקומי?
ניסית פעם לשאול את עצמך את השאלות הללו ולענות בכנות?
האם זה בלתי אפשרי לצמצם את הרגלי הצריכה שלך כדי שיהיו כמה שפחות מחויבויות?
האם אסור לך להתרסק? (באמת אני שואלת)
האם אין מי שיעשה במקומך?
השמים יפלו אם הדברים לא יעשו בדיוק בדיוק כמו שאת עושה?
תרשי לי לשתף אותך מניסיוני האישי ש "להתרסק" עד מחר בבוקר שומר אותך בתוך לופ..
זה כמו לקחת רק אנטיביוטיקה ליום וחצי במקום שבוע - הדלקת חוזרת ומפתחת עמידות.
עד מחר בבוקר זה לא מספיק זמן בשביל למצוא תשובות לשאלות מהותיות לגבי עצמך.
עד שבוע הבא זה לא מספיק זמן בשביל להבין אלו חלקים בחייך דורשים שינוי ומה את הולכת לעשות עם זה.
את צריכה זמן OFF.
את "תתרסקי" עד מחר בבוקר היום, ובשבוע הבא ובחודש הבא וכל הזמן תשאלי את עצמך מה לעזאזל נסגר עם החיים שלך שנראים יותר כמו רכבת אנקונדה ביום סוער על פניי שייט על גונדולה ביום אביבי.
את תרצי בכל מאודך שרגעי ה UP וה DOWN שלך יפגשו סוף סוף לכדי קו מאוזן ותהיי מתוסכלת כי זה לא קורה.
למה?
כי הכי לארג' שלך זה עד מחר בבוקר :-/
עכשיו, תהיי רגועה. אני לא קוראת לך להפסיק לעבוד, רק להבין שחלק מהאנרגיות שלך מנותבות בטיפול האישי שלך והמשמעות של זה יכולה להיות בין היתר, כרגע, גם כלכלית.
אז מה?
את לא שווה את העצירה הזו?
את לא שווה את הזמן הזה?
מה את מפחדת, שישכחו אותך?
ממה את חוששת? שלא תהיי מצליחנית כובשת היעדים מלאת האנרגיה שאת?
שתצאי מהמסלול ואז תאבדי את הדרך? שתהפכי ללא רלוונטית..?
תני לי להרגיע אותך.
את לא "תתרסקי" יום אחד יותר ממה שאת צריכה.
את "תתרסקי" עד שפתאום, ביום אחד את פשוט תחזרי לעצמך - חזקה ומבינה את עצמך יותר.
זה יהיה מין רגע כזה שסימני השאלה שלך ייעלמו ובמקומם יופיעו נקודה ורווח בסוף המחשבה.
את "תתרסקי" עד שלא תצטרכי יותר "להתרסק" עד מחר בבוקר משום שהגישה שלך לעצמך תשתנה.
האהבה והאמפטיה שלך לעצמך יחדלו מלהיות מוגבלים.
הנה כמה דברים שאני שקרו לי כשהסכמתי לעצמי "להתרסק" עד להודעה חדשה:
- לראשונה בחיי הכרתי את עצמי באמת על שלל מהוויי, אמונותיי ומחשבותיי.
- לראשונה בחיי הצלחתי לשאול שאלות ולקבל תשובות (שונות בתכלית מתשובות השלוף שנתתי לעצמי עד אז )
- לראשונה בחיי גיליתי שאני משקיעה פול אנרגיה במקומות או בדברים שלא עושים לי טוב והפסקתי עם זה
(לישון ולקום עם הנייד, לצורך רשתות חברתיות מסביב לשעון, לקנות חפצים באופן כפייתי, להראות ולעדכן באופן תדיר את ההישגים שלי)
- לראשונה בחיי הפסקתי לשרוד כלכלית. אנחנו מכניסים את אותו הסכום אבל הניתוב שלו שונה לחלוטין.
- לראשונה בחיי התחלתי להשקיע בדברים שאני באמת אוהבת.
- לראשונה בחיי אני שבעת רצון מהאופן שבו חיי נראים (משפחה, אוכל וגיטרה ואני יכולה לחיות ככה 200 שנה. לא חסר לי כלום בחיי.)
אז מה זה אומר עליך אם "תתרסקי" למשך ארבעה חודשים נניח? חצי שנה? שנה?
ביננו, זה לא אומר עליך כלום.
זה רק אומר שעצרת באמת להקשיב לעצמך.
מחוץ למצרים שלך, יש מרחבים בלי גבולות.
קחי לך זמן וצאי לשם.
