ברגע הזה שאני כותבת את הפוסט הזה אני נעה בזמן. אני חוזרת לעבר, לאתמול.
השעה ארבע אחה"צ ואני מתיישבת על כיסא הנדנדה החמוד שלנו. הכיסוי שלו בלוי אבל הכיסא עצמו ממש נוח. אני לוקחת נשימה עמוקה שתמלא לי את הבטן עד צאת הצום. בסה"כ הכללי אני מרגישה בסדר.
אני מביטה על החצר המוזנחת מעלי שלכת של עץ הפומלית הקמל, הגויאבה החריפה ובפרחי הבוגנוויליה בגווני פוקסיה כתום המיובשים. רק בחורף הקודם ובקיץ שלפניו החצר הזו הייתה גינה משגשגת ופורייה.
בשנה האחרונה תשומת הלב שלי ממוקדת בדברים אחרים.
עוברת בי מחשבה שבתכנון העתידי נשקיע כאן מעט תקציב שיחזיר לגינה את ימי תפארתה, ובו במקום קוטעת את המחשבה הזו מחשבה נוספת ואני אומרת, היי תראי כמה יפה כאן ! תראי את הבוגנוויליה הממזרה, משתלטת אבל מפנקת. מזג האוויר מושלם של חגים, הרחוב שקט, ניגון תפילה עדין בוקע מבית הכנסת הסמוך, הציפורים משמיעות קול.
אני עוצמת עיניים ולוקחת נשימה ומרגישה איך כל כולי מתמסרת לחוויית הרגע הזה.
לרגע מסוים גלשתי לעתיד, למצב חֶסֶר וציפייה לרגע שהחצר תחזור להיות גינה והרגש שעלה מתוכי הוא באסה שהיא מוזנחת והשתוקקתי לראות אותה שוב בשיאה, וברגע שלאחריו אני מצליחה לגלוש חזרה להווה ולתחושת השפע וההנאה הרגעית, ואני מרגישה את הסימבוליות שמתקיימת ברגע הזה, ביום הזה שנהגתי להתפלל, לבקש ולהתחנן לעבור דרך שער החיים - המושג הגדול והבלתי נתפס מצטמצם ברגע אחד ל - עכשיו. ברגע הזה שהראש, המחשבות והרגשות שלי בנוכחות, כיף לי ונעים לי ואני לא זקוקה לכלום.
מוקדם יותר הבוקר הרהרתי בכישרון המיוחד שלי "לזרוק" את השכל שלי בכל רגע.
לזרוק את השכל או המחשבה זה בעצם לבטל את האגו. את כל המחשבות על איך אני תופסת את עצמי.
האגו הוא תצורה נסתרת לחוסר הביטחון שלי - הוא הוא זה שגורם לי להחצין ביטחון עצמי בשעה שמבפנים אני מפחדת ודואגת. אני בתור האגו לא יכולה להרשות לעצמי לטעות.
אני לא יכולה להרשות לעצמי להיות חלשה.
האגו מנציח בתוכי את הציפייה ששם, מתישהו שם, כשאני אגיע לשם - אני אהיה מרוצה.
מעצם הציפייה לעתיד ולטוב שעשוי להתרחש בו - ההווה על כל מה שכבר מתרחש בו הולך לאיבוד.
זאת הסיבה שבשנים שהתמקדתי בעתיד, במטרה, בלהשיג ובלרכוש עוד, לא הצלחתי לחוש סיפוק, פשוט שחקתי תופסת עם השפע.
ופתאום אני שמה לב שהאגו שלי מפעיל בתוכי מחשבות ורגשות בשעה שאני נעה בין העבר והעתיד אבל הוא כמעט לא מתקיים בהווה. ברגע זה, כאן ועכשיו, כשאני נוכחת בתוך הפעולה שאני עושה, בדרך שאני עושה, האגו שלי מבוטל.
לפני כמה ימים שוחחתי עם חברה בטלפון ושיתפתי אותה בכך שאני מחפשת מקור הכנסה נוסף. מחשבות על להגדיל את מעגל הלקוחות שלי בהשמה, מחשבות להציע את עצמי ככותבת תוכן, אולי כמנחת קבוצות ואלו מחשבות שעולה בי כבר למעלה מחודש. ועשיתי כמה פעולות, שלחתי קורות חיים, דיברתי עם אנשים,
אבל מכירה את זה שגם אחרי שעשית פעולות את לא נחה? הראש ממשיך לעבוד ולחפור מה עוד אפשר לעשות? והפחדים משתלטים.. וחוסר השקט...
ואני מכירה את עצמי. האוטומט הכפייתי שלי מחפש לעשות משהו, העיקר לעשות.
האוטומט של לשרוד ולרוץ ולהשיג שקיים בי מבקש את שלו. ואני חוקרת את המחשבה הזו וכבר למדתי שכשעולה שאלה היא מבקשת זמן לתת לתשובה לעלות מעצמה ותוך כדי אני נזכרת שרק לא מזמן התאמנתי על להיות בלי תנועה ושהתקופה הזו הסתיימה כשהתחילה מתוכי בלי מאמץ תנועה חדשה.
הנה לי התשובה. האם יש לי סבלנות להיות בלי תנועה עד שתתחיל תנועה קלילה מעצמה?
היום בבוקר בדרכי לפיזור הילדות המתוקות שלי הרהרתי שוב בענייני עבודה.
הרגשות שהגוף שלי מייצר מן המחשבות על הנושא הזה הם לחץ ומתח ואז פתאום ברדיו "אין סוסים שמדברים עברית, אין אנשים שלא מתים.. חפש באנטרקטיקה" קורין אל על שאני כל כך אוהבת החזירה אותי להווה - כרגע ברכב בבוקר עם נעמי המתוקה שיושבת מאחור אני יכולה לשיר וליהנות ולחייך מאוזן לאוזן כי ברגע הזה, אני לא זקוקה לכסף.
פעם נהגתי לומר על עצמי ולהאמין - שאני הכי טובה במצבי לחץ ! שהתוצאות הטובות ביותר יוצאות ממני במצבי לחץ ודד ליין מטורף. כן, כשורדת עם הגב לקיר אכן הייתי מלאת תושייה אבל היי, אני כבר לא שורדת ובשנה שחלפה למדתי שאני ממש לא טובה מצבי לחץ. לחץ מכניס אותי למצוקה, אני לא נינוחה, אני לא חושבת כמו שצריך ולא מצליחה ליצור. בשביל ליצור אני צריכה מרחב של זמן ולהיות נוכחת בפעולה, כאן ועכשיו.
וכך בשלהי יום ההתבוננות סיכמתי עם עצמי - אני יכולה להתגורר זמן מה בעבר או אולי בעתיד אם יעלה בי הצורך אבל אני מבססת ומטפחת את מקום המגורים הקבוע שלי, כאן, בהווה, יהיה מה שיהיה.
ואת, מהם ההסכמים שלך לשנה החדשה?