מגיע לי מזל טוב !
לאחרונה סיימתי מסלול כולל התמחות בת שלוש שנים בשעמום.
כשהתחלתי ללמוד את זה חשבתי שאני מתה. רציתי שמישהו ירה לי בראש ויגיד לי מיד לחזור לעשות משהו. כל דבר. רק לא להיות בתוך חור שחור של כלום. ככה היה בשבילי השעמום עד לאותה תקופה.
למעשה, מעולם, בשום שלב בחיים שלי לא הרשתי לעצמי להשתעמם. אפילו לא בתור ילדה.
תמיד היה משהו צריך לטפל בו, בעיה שצריך לפתור, עניין שצריך לסגור, וככה אני מתוכנתת מאז.
ובכל פעם שהשעמום ניסה להזדנב אל תוך חיי מיד מצאתי את עצמי ממציאה את עצמי לדעת כי לשבת ללא מעש לא הייתה אופציה בכלל.
בצד אחד שלו היה רצון וצורך לנתק את חיי הדרמה שספגתי בבית. הנחת היסוד שלי הייתה שלשמור על אקטיביות יעניק לי בטחון כלכלי, אפילו במחיר של מאמץ קשה ומחירים גבוהים, הייתי מגויסת ומחויבת לחלומות שלי, ובשביל אחת שבאה מחסר גדול זה היה מאוד מאוד מאוד חשוב לי, אבל בצד השני שלו הפחד משעמום גרם לכך ששום דבר לא מספיק עבורי.
לתקופות מסוימות בהחלט יכולתי לחוש את המשמעות שבפעילות שלי, את חדוות העשייה ואת הסיפוק, אין ספק, אבל זה אף פעם לא היה מספיק ודי מהר חיפשתי עוד פעילות ועוד עיסוק ועוד התמחות ועוד תחביב - מהפחד להשתעמם או לשעמם את האנשים שמסביבי.
אני חושבת על המסגרות הפורמאליות והלא מפורמאליות שהשתייכתי אליהם לאורך השנים. החל מהבית, דרך הדת, פנימייה, מקומות עבודה וכו', בהם השקעתי את כל מרצי וכוחי ששמרו עלי קטנה ומתוכנתת לתועלתם. מקומות שהחדירו לתוכי את האמונה ששעמום או בטלה זה חטא, שכדי להיות בסדר עלי ללכת ב"תלם". הציפייה הזו ממני בשילוב עם דמיון - אחת התכונות הבולטות שלי... אפשרה לי לראות את העתיד ואת הרווח שאני אוכל להפיק מכך שאני משקיעה בהווה. ההווה לכשעצמו כשחושבים על זה הוא דיי מצומצם - לכאן ועכשיו.. אבל העתיד... הוווו בעתיד השמים הם הגבול. אז למי יש זמן להשתעמם כשהצמיחה ממתינה לי מעבר לפינה???
והיו רגעים קשים בשלוש השנים אלה. רגעים שראיתי תמונה שהזכירה לי את הפעילות העיסקית של מעשה במאפה ופיתתה אותי לחזור למרוץ. רגעים שצפיתי מהצד בקולגות שלי נוגעות במטרה שגם אני הייתי מכוונת אליה עד ממש לא מזמן (חכווווווו לי 5 דקות, משתעממת ובאה:-) מחשבות על המוניטין והזמן שהשקעתי. והאגו - מה אתו? הרי בסופו של עניין האקטיביות נבעה מתוך רצון לקבל הכרה ואהבה ולשפר את התנאים שלי בעולם אבל הפכה אותי לעכברה קטנה במרוץ שלא נגמר שבויה במשימות ומטלות יזומות שמסיחות את דעתי רק לא לעצור לחשוב.
בשיחה שהייתה לי עם חברתי הטובה יעלה היא אמרה לי "ליקוש, זה לא חייב להיות ככה. את יכולה לשנות את התדר. להחליף ערוץ ולפגוש בתודעת שפע שלא קשורה ופוגשת את המאמצים שאת משקיעה היום.."
ואני זוכרת שאמרתי לה "הלוואי ויכולתי לשבת על כיסא נדנדה ולשתות לימונדה קרה בנחת.." בלי לדבר בטלפון/לגלול בפיד שלי/לקרא/לרקום/לסרוג/לכתוב - פשוט לשבת בנחת על הכיסא, ללגום לימונדה קרה עם קש, להתנדנד ולהתענג. זה לא נשמע סיפור כזה קשה אבל זה היה עניין גדול בשבילי.
וזאת הייתה המשימה הראשונה אתה יצאתי לדרך. התאמנתי על לשבת פרק זמן לא מבוטל על כיסא ולא לעשות כלום. הימים הראשונים היום קשים (בעעעעעעעעעעעע!!!!!!!) הייתי חסרת סבלנות וצריכה להזכיר לעצמי, שהכול בסדר, זה מה שבחרת לעשות עכשיו, לנשום עמוק ולהמשיך לשבת ב נ ח ת...
המשימה הזו הייתה ניסוי מעניין עבורי אבל לא באמת נתנה לי להרגיש ש"מגיע" לי להשתעמם. אני חושבת שהסיבה לכך היא שבאותו שלב די התחלתי של תקופת השעמום שלי עדיין לא שיניתי את צורת המחשבה שלי ועדיין האמנתי באופציה היחידה והיא שמאמץ וקושי יקדמו אותי.
בחודשים הבאים התחלתי להרהר באפשרות האחרת - האפשרות שאני זה מספיק, כמו שאני ואיך שאני.
בלי לטרוח, בלי לרוץ בג'בלאות ולהמציא את עצמי וליזום וליצור בלי סוף.
מה עם אני, רק אני עם מה שקיים כבר בתוכי זה די והותר עבורי?
השאלה הזו הייתה הסנונית הראשונה שעימתה אותי עם הסיפורים שאני מספרת לעצמי על מה אני צריכה וחייבת ולא משאירה מקום לקול הפנימי שבתוכי שמנסה לזעוק מה הוא רוצה..
אני יכולה לדחוף ל #$%& את ניסיון החיים העשיר שלי כי כל כולו מרוכז לצורת מחשבה אחת - הצורה בה אני חושבת או מאמינה או מספרת לעצמי שדברים צריכים להיות. ברגע שהסכמתי להשתעמם, ללמוד ולנסות דברים חדשים התחילה תנועה מדהימה שלא הכרתי אצלי עד לאותו הרגע.
דברים שהאמנתי בהם רוב חיי (דת למשל) הפכו ללא רלוונטיים. חפצים שאגרתי באמוק מרגע שבניתי את חיי בפעם השנייה בגיל 20 הפכו למעיקים ומכבידים, הצורך שלי לזעזע בכל פעם שאני מרגישה שלא רואים אותי, איבד משמעות, המחשבה שפרנסה יכולה לבוא רק ממאמץ ובקושי, ששעמום זה לעצלנים, כל אלו היו שייכים לתבנית המחשבה הישנה שלי שלאט השתחררה ממני.
הדבר המדהים שקרה בחיים שלי הוא ששום דבר לא השתנה בתוך הקיים אבל הכול הפך להיות חדש ומסקרן משהיה
השעמום יצר אצלי מרחב פנימי לשאול שאלות ולתת לזמן להעלות תשובות מתוכי.
להתרגשות לשוב ולפעפע בי, ליצירתיות לחגוג!
בתום שלוש שנות התמחות בשעמום (מלווה בחלקו בפחדים וחרדות ואי ודאות ובהסכמה להיות במקום הזה) אני מתפוצצת עם מופע יחיד, תוכנית רדיו ובלוג חדש שמשקפים אותי יותר מכל.
פעם חשבתי ששעמום הוא פריבילגיה השמורה לאנשים "מסודרים" בחיים, ללא בעיות כלכליות או לעצלנים. כל השאר הם ה"תלם" הישר. היום אני יודעת שזה ממש לא כך. שלוש שנים האלה הבהירו לי כמה רווח יש בשעמום טוב, כמה אנחנו צריכים את הזמן להשתעמם מעת לעת. לפנות את המחשבה ולא לחשוב על כלום.
הכול פתוח ומונח בידיים שלנו לבחירה במציאות חדשה.
