הפורים הזה היה מוזר ושונה באופן חיובי.
בפעם הראשונה מזה 9 שנות פעילות בפייסבוק לא עשיתי ממנו ביג דיל.
לא היו פה תחפושות תפורות הוט קוטור פלאס אביזרים מושקעים בעבודת יד.
לא ביליתי באפיה ממושכת אל תוך הלילה לצורך הכנת משלוחי המנות.
כל מה שהיה פה הן שתי תחפושות שנקנו במעוד מועד מאלי אקספרס בעלות כוללת של 140 ש"ח כולל אביזרים ומשלוח, ועוד תחפושת משנים קודמות.
בבוקר קמתי כמו בכל שנה, לאפר את הבנות שלי ולצלם אותן יפה.
לאחר שהן הלכו לביה"ס, שמתי את המצלמה בצד ונשאבתי ליום העבודה שלי.
באמצע היום עראסי שלח וואטצפ אם יש לי תמונות לשלוח אליו ועניתי שלא - עדיין לא הורדתי את התמונות מהמצלמה.
כשנכנסתי לפייסבוק בערב, הפיד שלי היה מלא בתמונות ססגוניות של פורים והרגשה של התנגדות התחילה לבעבע בי. לא התחשק לי לטרוח להוריד את התמונות מהמצלמה ולשתף אותן.
תחביב, שלא לומר אובססיה של השנים האחרונות הוא לבחון את האוטומטים שלי - כוללל האוטומטים שלי. כל הפעולות השגרתיות הרגילות שאני עושה ביומיום שלי בלי לחשוב יותר מידי, למה? כי ככה אני רגילה לחשוב שצריך. כי ככה העולם נוהג. כי זה מקובל. כי אלו הם הנורמות.
ובכן, פאק דה נורמות !
לא מיהרתי להוריד את התמונות מהמצלמה כי שאלתי את עצמי האם זה נחוץ לי להוריד את התמונות ולפאר את דף הפייסבוק שלי באמצעות אלפית יפיפייה, חיפושית מופלאה ואופסי דייזי מתוקה ועניתי לעצמי שלא.
זה ממש לא נחוץ לי. זה לא אומר עלי כלום אם אעשה את זה ואם לאו. אני לא אימא יותר טובה או פחות טובה, לא יותר מוכשרת או פחות מוכשרת, לא יותר אוהבת או פחות אוהבת. אני פשוט אימא שקנתה תחפושות שהבנות שלה ביקשו ממנה לקנות. קמה בבוקר לאפר ולסדר אותן וצילמה תמונות יפות למזכרת.
לא מיהרתי להוריד את התמונות כי היה לי שם שקט סביב הצורך שלי לראות את הבנות שלי מחופשות ומרגישות טוב עם עצמן. לא הצטרכתי לאישורים חיצוניים שאני בסדר. שהן בסדר. אני יודעת שאנחנו בסדר.
ברוב הפעמים, הפעולות שאני קוראת עליהן תיגר מתייתרות משום שלמדתי על עצמי שאם יש לי ספק, רצון אמתי אין שם. הפורים הזה חידד לי דרך הוויזואליים הססגוניים כמה החג הזה מציף אותי. כמה האנרגיות שלי היו מושקעות במשך שנים במקומות הלא נכונים לי. לא היה בי שום רצון להתחפש או לצאת למסיבה וכיבדתי את זה.
את האנרגיה ששמרתי מלבזבז על תחפושות גרנדיוזיות (מי שהיה בהצגה שלי מבין כמה מאמץ השקעתי על תחפושות גרנדיוזיות ) ומשלוחי מנות מרשרשים ומנצנצים, הוצאתי ביחד עם המשפחה שלי במסע של יומיים במדבר. ישבתי בטבע וניגנתי בגיטרה, צפיתי בים היפיפייה שהולך ונעלם, למדתי את מצדה, צעדתי מסלולי הליכה מאתגרים עם ילדה ששוקלת 12 ק"ג על הידיים והרגשתי מרחפת.
הפיזיות לא תפסה שום נפח. לא איך אני נראית, לא מה אני לבושה ולא איזה תמונה תעלה לרשת מתי.
למשך יומיים היינו מכונסים בתוך טבע מדהים ביופיו ולא שבענו לדקה אחת.
אני מרגישה שההבנה העצמית הזו כל כך נחוצה בעולם העמוס לעייפה שלנו.
שמירת האנרגיה היא הכרחית לתועלת עצמית הסביבה והעולם בכלל.
לפקפק במחשבות שלי או בנורמות התחיל כספורט אתגרי אם להודות אבל אני זוכרת את הרגע הזה שהבנתי שלעשות פעולות שונות ממה שאני רגילה זה בסך הכול שינוי במצב.
במעבר ממצב א למצב ב - רק המצב משתנה.
ממצב של אישה מתאמצת להפיק, לצלם, להוריד, לערוך, לשתף, להגיב וכו
למצב של אישה ששואלת - האם זה נחוץ לי?
מצבים לכשלעצמם הם מצבים אבל המעבר בין מצבים יכול להיות מאיים ומלחיץ - הייתכן שלא אשתתף בפסטיבל פורים? מה, התמונות של הבנות שלי לא יקצרו מחמאות???? ומה יהיה בשנה הבאה? לא אקבל תזכורת מפייסבוק? אוי .. הנה חסרון שאני כנראה אחיה איתו :-)
עכשיו, כל העניין עם הקשבה פנימית היא לענות על צורך הרגע. האם זה אומר שיותר לא אצלם ואשתף תמונות בזמן אמת? לא ! זה אומר שכרגע, בהערכת המצב, הרגשתי שאני צריכה לשמור על האנרגיה שלי פנימה ולא לשרוף אותה על בחוץ.
ואם כבר מדברים על תמונות, אז בחרתי בתמונה אחת מתוך עשרות התמונות שצילמתי בשבוע הזה, מתוך הטיול שלנו, בנחל דוד שמתרגמת בוויז'ואל בדיוק למה הכוונה במעבר בין מצבים.
שניה לפני שנכנסתי למים הייתי אחוזת אמוק מכך שאוריד בגדים ואטבול במים הקפואים ואיכשהו ניסיתי לפתות את עראסי שיכנס עם הבנות ואני אשאר בחוץ לצלם. הוא - לא פראייר, סימן לי עם היד שאני יותר ממוזמנת להיכנס אם אני רוצה אבל שלא אבנה עליו. הרהרתי לשנייה אולי שתיים בזמן ששכשכתי את כפות הרגליים שלי במים ובסוף החלטתי מה שאני תמיד מחליטה כשאני עומדת בצומת ומתלבטת - אני עושה.
אני תמיד מחליטה לעשות !
הטיפות הראשונות שהבנות השפריצו עלי היו בלתי נסבלות שהחלטתי לצעוד לתוך המפל הגועש ולגמור עם זה בפעם אחת. אני חושבת ששמעו את הצרחה שלי עד הקצה השני של השמורה.
כל הפחד שלי נבע משינוי מצב - מסטטוס יבשה לסטטוס רטובה ממים קפואים.
מיותר לציין שזו הייתה אחת מנקודות ההיי לייטס בטיול שלנו. עצירה מרעננת באמצע מסלול אתגרי וכייפי.
ופורים הוא דוגמא קטנה (או שאולי לא כזו קטנה, בכל זאת לקרוא תיגר על הרגל בן 9 ), להפסיק לקנות בגדים וחפצים בכפייתיות, להפסיק לצרוך קוסמטיקה מתועשת, להפסיק ללכת לישון עם הנייד ולקום עם הנייד - כל אלו הם בסך הכול שינויי מצבים. ממצב של - אני חייבת !!!!! למצב של - אני צריכה?!
את הזמן והכסף שהתפנה לי אני משקיעה היום בדברים שאין שום סיכוי שיכולתי לשלב באופן לא מתאמץ לו הייתי ממשיכה עם אותם הרגלים ישנים נושנים. רק עכשיו, בימים אלו ממש אני מצלמת את אבא שלי סרט דוקומנטרי, מופיעה עם 'בראשית הייתי אני', הצגת יחיד ו-'ליהי עראסי מעדכנת גרסה', הרצאה. אני כותבת את הספר הראשון שלי (או יותר נכון לומר שהוא כותב את עצמו) לומדת גיטרה ופיתוח קול, מטיילת בכל רגע בפנוי ומצלמת מלא. זה שאני עושה את כל אלו עכשיו לא אומר שאני אמשיך לעשות אותם בעתיד. אין פה שום הצהרת כוונות. אין לי מושג אם אצליח להפיק את הסרט, אני לא יודעת כמה זמן עוד ארצה לספר את הסיפור שלי, אני לא יודעת לאן ייקח אותי הסיפור של הגיטרה ופיתוח הקול. אין בי יומרות. כל מה שאני עושה זה לתת מענה לרצון עכשווי שלי לעשות את כל אלו עד ש... ובכן, אין לי באמת מושג עד מתי, זה כל העניין עם דרך. צריך לצעוד אותה. וככול שאני לומדת להכיר את עצמי אני מצליחה לתעל נכון וטוב יותר משאבים מוגבלים כמו זמן וכסף. מביך להודות אבל רק בגיל 37 אני יכולה לומר בפה מלא שאני ממש לומדת ברצינות לנהל את הזמן בצורה נכונה ומצליחה להפריד בין העיקר לתפל ובהקשר של פורים, פסטיבל התחפושות הוא לגמרי אוברייטד.
אז אני מרימה כוסית לחגוג את הבחירה !
לזכור שמצבים משתנים בהתאם לרצון שלי ושבתוכם אני אותה אישה סקרנית ומחויבת לעצמה.
לחיי שינוי מצבים !