בשבוע שעבר מילאתי את התחייבותי בפרויקט 'חבק וסע' בבית הספר היסודי של בתי.
במשך כ 40 דקות פתחתי את דלתות מכוניות ותאי מטען, קידמתי ילדים ושלפתי ילקוטים,
חייכתי, בירכתי ואיחלתי בוקר טוב ויום טוב לעשרות הורים וילדים שאיני מכירה.
בסביבות השעה 08:10, אשת צוות מטעם בית הספר אמרה לי: "אנחנו לא בשעון שווצרי את יכולה ללכת", אבל חלק ממני רצה להישאר ולהמשיך לעשות עוד מהפעולה הקונקרטית, התכליתית והבלתי אמצעית שעשיתי במהלך אותו הבוקר - להיות חלק קטן מהבוקר של אחרים.
באותו הבוקר החלקים השונים שבי הצטופפו ועשה רושם שהשהות יחד נעימה להם.
הגוף ששפתו היא התרחבות רשם בעצמו.
הייתי נוכחת.
לאחרונה התחלתי לכתוב על המושג חיפוש עצמי וזאת בהמשך לתהליך החיפוש האישי שלי.
במשך ביאור קונפליקט, הנטיה שלי היא להכנס פנימה עד שמושגת פריצת דרך מסוימת.
כשהדברים יותר ברורים ואני מגובשת אני הופכת להיות גם משתפת.
לימוד העצמי המתמשך שלי מוביל לידיעת עצמי, לחלקיקי חירות פנימיים בתוכי.
על מנת להתחיל ללמוד את עצמי הייתי צריכה ללמוד איך ללמוד את עצמי, כלומר אילו שיטות עשויות לסייע לי.
אחת השיטה שאימצתי היא הסתכלות.
הסתכלות על מכלול התפקודים המחשבתיים, הרגשיים, הפיזיים והאינסטינקטיבים שלי, ואז ניתור וחלוקה של אירועים לפי התפקודים השונים, וזאת כדי להגדיר נכון מהי מחשבה, מהו רגש ומהי תחושה.
איך נראה התפקוד המחשבתי שלי?
איך מתנהג התפקוד הרגשי שלי?
איך מתבטא הצד המוטורי שלי?
איך פועלים האינסטינקטים שלי?
לא מה שאני כבר יודעת....
את כל מה שאני יודעת שמתי בצד ויעיד כל מורה דרך או מקצוע שליווה אותי שאני תלמידה שנוטה 'לזרוק' את השכל כשאני לומדת משהו חדש. הוא לא באמת נזרק לפח, הוא ממתין להתגבשות מבוססת ידע חדש.
אני מוצאת שהסתכלות סקרנית ומכוונת בעצמי עוזרת לי ללמוד את הקשר והיחס שבין פעולה/אירוע להרגשה/חוויה הפנימית ואז להגדיר אותם בפני עצמי.
אני לומדת להתרחק כמו מאש מההרגל לנתח ולהכניס את הדברים לתבניות או הגדרות.
אני לא שואלת למה ולא מחפשת תשובות, אני רק לומדת את היחס בין פעולה להרגשה.
הסתכלות נוספת שלקחתי על עצמי היא ההסתכלות על ההרגלים שלי.
בשביל לפסוע בנתיב הזה היה עלי להצליח לזהות אותם להודות בהם ולהלחם בהם.
במובן הזה קיבלה ההסתכלות צד מעשי.
שחרור מהרגלים הרסניים/לא מקדמים/מורידים היא מאבק קשה בשבילי אבל הוא חלק
משמעותי והכרחי בידיעת העצמי, דרכה אני רואה שהתנהלותי הינה תוצאה של השפעות וגירויים חיצונים לי.
יתכן וכל המהלך נשמע לכם מתוכנן, מתיש, אבסטרקט ושואב אנרגיה, ובכן - כל התשובות נכונות.
חלק ממני מסרב לקבל את הדברים כמו שהם וחלק ממני שואף להתמסר, חלק ממני מושך לכיוון אחד וחלק אחר לכיוון אחר. יש בנו אלפי חלקים וכוחות דומים שונים ומנוגדים בין אם אנו מודעים להם או לא.
אני לא מזדהה עם החלקים. אני רואה אותם. מבצעת תיקון לכל הפעמים שלא היה בשבילי מישהו שיראה.
בדרך הזאת של ההסתכלות מתגלים דברים שאינם תמיד נוחים לעיכול.
שקרים וחצאי אמיתות וים של סיפורים והעבודה עליהם נקודתית והדרגתית.
יש בה כבוד הכרה והוקרה על הבחירה ללמוד, ההתמסרות ללמידה והתחשבות בעצמי.
אני שואפת להמשיך ללמוד ומידי פעם מצליחה להשתפר.
כמו כל עבודת מחקר, העניין הוא הרישום - התוצאה המתקבלת ע"י הסתכלות ישירה במצב מסוים ורק אחרי שנרשמו מספר מסוים של רישומים אפשר בזהירות להתחיל לנתח ו'לדעת' דברים.
בתור אישה בעלת תהליכים מנטאלים מפותחים, לנסות להבין את הרגש בשכל לא עובד.
הסדר הוא : קודם מח ימין החוויתי והמרגיש ואח"כ מח שמאל המנתח והמסיק מסקנות.
להיות החלק המסתכל.
להשלים ידע על רכיב נוסף במערכת ה'עצמי'.
להשיג שחרור ע"י מתן ביטוי לחלק שצמא לפעולה תכליתית ובלתי אמצעית שהוא אפילו לא היה מודע אליו.
...בוקר טוב אמא אני אומרת בחיוך, בוקר טוב היא עונה,
היכן הילקוט אני שואלת, בתא המטען היא משיבה
הדלת נפתחת, ילד יורד, ילקוט על הגב, תודה רבה הוא אומר
יום טוב אמא אני אומרת וסוגרת את הדלת, שיהיה לך יום נפלא אבא.
תודה לך הם משיבים ונוסעים ליומם.
חלק ממני צריך לראות ושיראו אותו.
חלק ממני צריך ללמוד שאני קיימת.
כזה בראשיתי אני לומדת.
שאני קבועה יציבה ובלתי תלויה.
אני מבקשת להודות לכל מי שכותבים לי כאן ובפרטי, לכל מי שמזדהה עם הדרך שבחרתי ללכת ושואב ממנה השראה. מרגש אותי שאתם כאן. כפי שהצהרתי בפוסט הקודם כאן, השנה הזאת בשבילי היא בסימן קבוצות ושיתופי פעולה, בקרוב אכתוב על 'חדר חיפוש' שאני מתכננת לפתוח - מהו, מה קורה בו, ואיך הבחירה לשים את עצמנו במרכז מקדמת אותנו למימוש מקצועי.
המלצת השבוע: סרט הקולנוע 'סינמה סבאיה' - אותנטי ונותן הצצה לקבוצה עם המון כבוד לתהליכים שמתרחשים בה ולדמויות.
עד כאן לשבוע זה.
שלכם,
ליהי
