יום אחרי צאת כיפור עלה בי צורך נואש להכין מחמצת. תשאלו מה קשור מחמצת עכשיו?
את כובע הקונדיטורית הסרתי פחות או יותר לפני 6 שנים כשסגרתי את 'מעשה במאפה'.
אבל התנועה באה מתוכי, לא חשבתי על זה קודם, הגוף שלי פשוט קם, טיפס לארון הגבוה, הוריד את קלסר המתכונים שליווה את לימודיי, הוציא את המתכון ונזכר שההוראות והמינונים זכורים לו היטב.
ביום השלישי המחמצת שלי מתה. במהלך הימים שקדמו לסוכות עוד היה חם. ולמרות שהקפדתי לשמור על החדר ממוזג והמשכתי להאכיל אותה עוד יממה לאחר שזיהיתי סימני גסיסה, ביום הרביעי נאלצתי לקבוע את מותה.
הניתוח הצליח - החולה מתה !
במותה לקחה איתה המחמצת שלי גם את הקיפאון שהייתי שרויה בו מזה כמה שנים ושאותו יצאתי להפשיר לפני שנה, ביום ההולדת הארבעים שלי.
במותה פתחה היא את סכר לכל המילים שכבשתי לתוך מחברות וקבצי מחשב זמן כה רב.
במותה החזירה לי את תנועת החיים.
בפוסט שפרסמתי בדף הפייסבוק שלי סיכמתי את שנת ה 40 שלי שהייתה בסימן 'ידיעת עצמי' ולמעשה התנקזות 9 שנות ריפוי עצמי עיקבי וחווייתי.
בעידן שנושאי המודעות העצמית, ההתבוננות עצמית וההיכרות עצמית מדוברים לעייפה כל שארצה זה להציג את החוויה הסובייקטיבית שלי מתהליך החיפוש העצמי שלי, לשחרר אותו לגעת במי שצריך לקחת ממנו משהו למסע האישי שלו.
לפני 6 שנים סגרתי את העסק שלי 'מעשה במאפה' קונדיטוריה מעדניה וקייטרינג.
כתבתי על המהלך הזה יותר מפעם אחת גם בבלוג של מעשה במאפה וגם כאן ולמעשה לאחר שסגרתי איתו נשארתי עם החברה שלי שעוסקת בהד הנטינג, הכשרות לצוותי גיוס וליווי קריירה שהקמתי לפני כמעט 15 שנים.
כן, במשך 7 שנים ניהלתי את שני העסקים במקביל ובמינונים משתנים אבל תמיד במקביל.
במידה רבה העיסוק בגיוס מימן לי את הקמת הקודיטוריה.
כשסגרתי את הקונדיטוריה זה היה החלום ושברו. הייתה הקלה להוריד את התרמיל הכבד מהגב אבל גם עצב גדול על כך שהמאמצים שלי לא נשאו פרי, היום אני יודעת את מה שלא ידעתי אז - לאישה שהייתי אז הייתה מוטיבציה ותשוקה אבל רק זה לבד לא הספיק כדי לנהל שני עסקים בית וילדים כשאת פחות או יותר כל הזמן עצובה.
הסיבה הרשמית לסגירה היתה הצומת שעמדתי בה - לצאת להשקעה והרחבה של העסק מול היריון מפתיע שהתגלה. במהלך אותה השנה עוד לימדתי טבחות וקונדיטוריה בבית הספר 'עושים בישול' בו למדתי בעצמי ואחרי הלידה הרגשתי שהגיע הזמן לשחרר אחיזה מדמות ה'אופה'.
מאז כאמור עברו 6 שנים והצגת יחיד 'בראשית הייתי אני' שהייתה זיקוק תהליך החיפוש שלי דאז.
הנוכחות שלי במטבח הצטמצמה לכורח והכרח.
כל התשוקה לאוכל והנחמה שמצאתי בו נעלמה כלא היתה.
על דלת המטבח שבניתי ממנו יצאו המאכלים שלי, תליתי שלט : 'יצאתי לחפש את עצמי, אשוב כשאשוב".
עם הגיוס כמובן שהמשכתי, אבל סימן השאלה סביב 'מעשה במאפה', סגירתו ומה במקומו שיבלל אותי לתוך עצמי.
להסתכל בעיניים חדשות על הסיפור ולראות שהוא מתפתח ב-דיוק המותאם לכם ולקצב שלכם.
אתם בדיוק במקום שאתם צריכים להיות בו בסיפור חייכם.
עם הבילבול, עם החיפוש, עם הדיליי.
עם היעדר התשוקה.
שלא כפי שנהוג לתפוס, תשוקה לא הולכת לאיבוד ואין צורך לצאת למצוא אותה.
למה?
כי תשוקה היא מנוע עצמאי שבכוחו להזיז הרים ולברוא עולמות,
ואם לא מפריעים לה עם המנטאל הטורדני והניסיונות הלוחצים שלו לפצח דברים אנחנו בסדר גמור, בדיוק איפה שאנחנו.
בשביל להשיג פריצת דרך יש להשיג ידע חדש, אחר ושונה ממה שאנחנו מכירים ויודעים.
מי שמבקש ידע צריך לעשות מאמצים למצוא את מקור הידע ולהתקרב אליו.
ידע לא יגיע ללא מאמץ. הבנת הידע לא תגיע ללא חוויה - אקסיומה.
לפעמים פשוט צריך לקחת צעד אחד אחורה, להירגע (כלומר לחפש ולמצוא את הדרכים שעוזרים להירגע בזמן שלוקחים צעד אחד אחורה) ולנסות לראות את התמונה הרחבה יותר.
להפסיק לדאוג לתשוקה ולהתחיל להשקיע בהטמעת יסודות ההתפתחות - ההתמסרות.
לפתח ענווה ולזכור שמול החיים אנחנו יותר קטנים מגדולים.
אפס אחוז שליטה. מאה אחוז אמונה.
כשאני בוחנת מהצד את הזהות המקצועית שלי ה'הד הנטר', ה'ציידת', על הבחירה בתפקיד הזה בכלל, ועל אף שסיפור הקריירה שלי נוטה לרגש אחרים, אני יודעת שהשלם שאני על כל הניסיון האישי והמקצועי הוא גדול ומעבר לכותרת 'הד הנטר'.
בתהליך חיפוש התמות משתנות (אני חושבת שאין תמה שלא חקרתי..)
אם תרצו להתמקד בקריירה תוכלו לשאול :
איך אני מביא לידי ביטוי את החוזקות והיכולות האישיות שלי בעבודה?
איך הקולגות והממונים עלי מזהים את החוזקות שלי?
האם העבודה שלי גורמת לי לרצות ממנה עוד?
באיזה חלק של היום אני הכי נהנה.ת?
האם העבודה שלי מרגישה לי הכרחית וחשובה?
מה העבודה שלי מלמדת אותי? האם יש בה הזדמנויות לצמיחה וללמידה?
אפשר לענות בעל פה או בכתב או אפילו רק להרהר בהן.
זהו, עד כאן להיום.
אשוב לכאן בשבוע הבא להמשיך לפתח ולחזק את שריר הכתיבה הפומבית.
לחייכם, לחיי מסעות אישיים ומשותפים, לחיי החיים האלה,
ליהי
נ.ב - המלצה רותחת על סרט הקולנוע 'משולש העצבות' - קומדיה גאונית שמדברת על הכאבים הגדולים העולם המערבי - מגדר מעמדות ומשפיענים. כרטיס אליו יעלה לכם רק 10 שקלים כי היום הוא יום הקולנוע הבינלאומי וישאר איתכם הרבה שיסתיים.