למה זנחתי את רשימות החלומות שלי, ואיך בכל זאת אני חיה את החיים שלי בהגשמה ?

רשימות חלומות ועיצוב חיים הפכו לטרנד דיי בולט בעשור האחרון.

מגוון שיטות ודרכים להשיג צרכים פותחו לאורך השנים החל מ 'לצעוק את החלומות' דרך 'מכתב לעצמי בעוד שנה' ועד לגרום להם לקרות בעזרת כלי ה Outcome מעולם ה NLP

רשימות אלו מתיימרות להכניס פוקוס לקצב החיים הכה מואץ ולחוץ שלנו ולמקד את הצעדים שלנו בדרך להשגת המטרה כי הרי ידיעת המטרה לא מספיקה, עלינו לדעת גם מהם הפעולות שאנחנו הולכים לעשות כדי לגרום לה לקרות.

יש לא מעט מטרות שהשגתי דרך השיטה של רשימה והצהרה עצמית או פומבית על החלומות שלי אבל אהיה חייבת להודות שהן מיקדו את תשומת הלב שלי במטרה ואילו אני נותרתי ללא תשומת לב למה קורה איתי בדרך לשם ובהיעדר תשומת לב לעצמי, פעמים רבות הגשמתי את המטרה אבל כבר לא הייתי כלי ליהנות מפירותיה, משום שלצד המרוץ להשיג את המטרה קרו החיים והביאו עלי את מה שהביאו שהשפיע עלי ועל מצב התודעה שלי, וכך מצאתי את עצמי מותשת עד עמקי נשמתי או מפוקסת על מטרה אחרת שהתהוותה במקביל או שפשוט איבדתי עניין. שילוב של חוסר שקט וחוסר סיפוק מלווה בדאגנות כרונית, טרדות וסבל.

באוגוסט שנה שעברה שיתפתי באינסטגרם שלי שפתחתי מכתב שכתבתי לעצמי שנה קודם ובו רשימה הדברים שאני הולכת להשיג באותה השנה. כעבור שנה לא השגתי דבר פרט למיקוד תשומת הלב שלי לעצמי, למה קורה איתי ולמה אני זקוקה כרגע. זה דווקא לא היה חלק מהרשימה שלי וזה היה הישג גדול ומשמעותי עבורי.

אימון תשומת הלב שלי לעצמי ייתר את הצורך שלי להתפקס על מטרות מסוימות ולעוט עליהן.

המטרות הן לא העניין בכלל, אני היא העניין - אני ומה אני רוצה וצריכה, מתי אני רוצה וצריכה, כמה אני רוצה וצריכה, איך אני רוצה וצריכה, למה אני רוצה וצריכה. אני והמצב הנתון הרגעי ואחר כך כל השאר.

כשמבזבזים פחות אנרגיה על הגדרת מטרות יש יותר אנרגיה לנטיית הלב להתממש

אתם בטח מכירים אמנים שאומנותם התחילה ממשחקים במגרש הביתי.

עיסוק אינטנסיבי במשהו שמילא עבורם צורך מסוים ושדרכו הם ביטאו את עצמם.

רמת העניין האישי שהם גילו היא לב העניין. פעולה לסיפוק עצמי שבהמשך ראתה אור והעלתה הזדהות בקרב אחרים אבל זה לא היה העניין מההתחלה. העניין הראשוני הוא פעולה לסיפוק עצמי.

זאת אומרת שהם מיקדו את מלא תשומת הלב שלהם בעצמם.

העניין שלהם בדבר היה עניין אמיתי מלווה בתחושה של משיכה עזה לאותו עיסוק ומשום כך גם מסוגלות להכיל כל קושי שהדרך שלהם מביאה להם.

קחו את להקת COLDPLAY שנחשבה להקה קיקיונית, אזוטרית ולא איכותית שכל מה שעניין את הסולן שלה, כריס מרטין זה להיות הכי מפורסם בעולם, גם כשתייגו אותו כיוצר מוזיקה לא איכותית הוא המשיך להופיע בברים עלומי שם, הוא המשיך לכתוב מאות שירים שרובם נגנזו ורק מעטים זכו לראות אלבום, הוא המשיך להשמיע באזני הלהקה שלו שלא ירחק היום ואין אדם על פני כדור הארץ שלא יכיר אותם.

זה פחות או יותר קרה כשהופיעו בסופרבול בשנת 2016.

הצורך שלו לקבל הכרה ולהיות חשוב ומשמעותי הוא זה שהניע אותו כשהמוזיקה היא הדרך שבחר לממש את הצורך הזה.

הריאיון של היוצרת האוסטרלית Tones and i שסיפרה איך נוצר השיר Dance Monkey - השיר הכי נשמע ונצפה בעולם כרגע ריגש אותי עד דמעות.

החלום הכי גדול של טונס היה Busking - לעשות הופעות רחוב.

היא עשתה את זה במשך תקופה ממושכת, בחורף ובקיץ מול אף אחד ומול קבוצות של כמה עשרות עוברי אורח מתוך רצון לחשוף את המוזיקה שלה לקהל ובלילה אחד מתסכל שכמעט הביא אותה לנקודת שבירה ומחשבות על לפרוש היא כתבה את שיר, כשמשפטי השיר הם למעשה משפטים שאנשים אמרו לה במהלך התקופה בה היא הופיעה ברחוב וכאלה שעודדו אותה להמשיך לעשות את מה שהיא עושה.

"You know you stopped me dead while I was passing by And now I beg to see you dance just one more time"

"So they say

Dance for me, dance for me, dance for me, oh, oh, oh I've never seen anybody do the things you do before"

בצורה מעוררת השראה טונס נלחמה במחשבות שלה על פרישה והזכירה לעצמה בתוך נקודת השבר באמצעות השיר כמה היא אוהבת את מה שהיא עושה, למה היא עושה את זה ואיזה השפעה יש לזה עליה ועל אחרים. היא בסך הכול החליפה את המילה Busking במילה Dancing והשאר היסטוריה.

האנשים האלה לא כתבו רשימות של מה הם הולכים להשיג בשנה הקרובה, הם עשו מה שהכי מעניין אותם כאן ועכשיו.

~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~

תמיד השתוקקתי להימנות בין האנשים שמתמידים בספורט. אלו שהתמכרו לפעילות גופנית ורואים בה דרך חיים. היו תקופות שהתמדתי יותר ותקופות שהתמדתי פחות ותמיד חשבתי שמכיוון שאני בחורה יחסית צנומה מבלי שאיפה מוגדרת לרדת במשקל נטיתי לוותר ולבחור בדברים אחרים על פני ספורט למרות שהרצון נותר בעינו.

במהלך הגל הראשון של הקורונה, מצאתי את עצמי עובדת מסביב לשעון עם שלוש בנות בבית. אני זוכרת רגע שמרוב שרציתי מרחב שקט לעצמי נשענתי על קיר המטבח שגובל עם הסלון, כיסיתי את עצמי בשאל שחור והתחבאתי לבנות שחיפשו לאן אמא נעלמה. כשגם הטריק הזה לא עזר, התחלתי לרוץ.

בכל רשימה שערכתי בשנים האחרונות הזכרתי את עניין הספורט אבל איכשהו זה לא משהו שקיבל מקום בסדרי העדיפויות שלי. כשנתתי תשומת לב לכך שיש לי צורך מרחב אישי, מצאתי את הריצה כדרך למלא אותו. זה היה צורך בסיסי ליצור מרחב שקט עבור עצמי. מקום לשמוע את המחשבות של עצמי ולהבין מה קורה איתי. יום הוביל ליומיים ושבוע לשבועיים וחודש לחודשיים ואני ממשיכה לקום שלוש פעמים בשבוע לריצה של 6 ק"מ באינטרוולים. משום שהריצה עונה לי על הצורך במרחב אישי אני ממשיכה להתמיד בה.

כשרק התחלתי לרוץ הייתי מתבייתת על מטרה, נניח עד התמרור או עד העץ הקרוב וככה מדרבנת את עצמי להגיע לשם. ברוב המקרים נשברתי איפשהו כמעט לפני שהגעתי למטרה. בהמשך ראיתי שכשהמבט שלי מופנה כלפי מטה, הגוף שלי פחות מתעייף, אני מצליחה להגיע למטרה ואף לעבור אותה בצורה ניכרת.

זה אפילו חיזק אצלי עוד יותר את חשיבות של ה - כאן והעכשיו.

דרך מלאכות הגינה פיתחתי משמעותית את שריר תשומת הלב שלי.

~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~

תחומי העניין שלי שונים ומגוונים. חלקם מקצועיים ועוסקים בתחומי הקריירה שלי, חלקם תומכים בהתפתחות אישית כמו לימודי פסיכולוגיה, אימון ומיינדפולנס וחלקם הם תרפויטים כמו לטפח גינה, לנגן בגיטרה, להכין סבונים... אין זה אומר שאני עושה את הכול בעת ובעונה אחת אלא משלבת את הדברים לפי נטיית הלב שלי באותו הרגע, למשל הנטייה לקרא מספר ספרים במקביל מגיעה מתוך מקום של תשומת לב למה בא לי עכשיו ומה מעניין אותי בזה הרגע במקום להיות על ספר אחד ולא לסיים אותו לעולם.

מניחה שהבנתם את הרעיון.

אם בעבר נצמדתי לרשימת חלומות שהביאה אותי לתוצאות זה היה במחיר של איבוד עצמי בדרך בתוך סבך המחשבות על מחויבות והספקים.

אני מוצאת שהתנהלות כשהמטרה On top of all גורמת לנו לא להיות בתשומת לב למה שקורה אתנו בכל רגע ובעיקר להבין למה אנחנו זקוקים עכשיו.

אנחנו משיגים מטרות אבל נשארים לא מסופקים וממשיכים להציב מטרות חדשות ולנסות להשיג אותם.

בתהליך שלי למדתי שברגע שהבנתי מה אני מנסה למלא דרך השגת המטרות ששמתי, אלו צרכים מקבלים מענה, אז גם הצלחתי למצוא דרכים נוספות, פחות מתישות ואפילו די מיידיות להגשים את הצרכים האלה.

במקום הזה רשימות בומבסטיות הן מיותרות.

גם אם אני ממש מתאמצת לחשוב, אין לי איזו מטרה מוגדרת שאני שואפת אליה בימים אלו. אני עושה מה שאני אוהבת לעשות, בקצב ובזמן שנוח ומתאים לי לעשות אותם לצד מה שהחיים מביאים עלי.

אף אחד מהדברים שאני עושה לא תופס פוקוס יותר גדול ממני.

מתחת לכל סיפור שאנחנו מספרים על למה אנחנו רוצים כך וכך או למה אנחנו עושים כך וכך יש סיפור נוסף, רובד נוסף של התודעה שלנו שחותר למלא את הצרכים העמוקים שלנו.

אז שתפו אותי,

כשאתם במרכז - מהו הסיפור שמתחת לסיפור שלכם?

אילו צרכים את שואפים למלא דרך המטרה ששמתם לעצמכם?

איך אתם יכולים לממש את הצרכים האלה מבלי לשנות את הנסיבות?

אלו שאלות שאני שואלת את עצמי מידי יום, עם ובלי נגיף הקורונה.