קוראים לי יעל ליהי, אישה לערן ואימא לעלמה, תמרה ונעמי. בת שלושים ושש ומשהו.
חוזרת לעצמי כבר שלוש שנים. על משקל חוזרת בתשובה.
לומדת. מתחזקת. משננת. מתאמנת
שואלת שאלות ממוקדות
נשארת בהם ולא ממהרת לתת תשובות
לא יודעת הרבה חוץ ממה שהלב שלי רוצה
עושה דרך
כמו הומלס בלי בית
כולנו הומלסים בעולם הזה
נמצאים בדרך
מנסים לעבור את הגשר
רצים. במרוץ. אני כבר לא.
אני בדרך הביתה, לעצמי
צועדת צעדים מדודים
לפעמים מהירים, לפעמים זהירים
כשהתשוקה תופסת אותי ומשתלטת
אז אני ממהרת
ואז זה מציף אותי ברגש. ובחשיפת יתר
ואני קצת חרדה
אז אני נסוגה. מהדרך.
אני מתאמנת על לחיות את ההווה
אני מספרת סיפור אישי אבל כללי
על נסיבות חיים ובחירות ונחישות
אני מטפלת בעצמי
מתעכבת על עצמי
חוזרת לעצמי
וזה לוקח זמן. הרבה זמן
לפחות אותו הזמן שלא הייתי אני
בערך שלושה עשורים
אני מדברת על חיים אחרים. חיים שכולנו רוצים
לפחות פעם בחיים על האדם לשאול את בוראו
לשם מה ברא אותו
אלוהים לשם מה בזבזת עלי משאבים?
לייחד המתנות הגלומות בתוכי
לאפשר לחיים חדשים לצאת מתוכי
להעניק תקווה לילדים נוספים שלא היו ילדים
אומרים מסביב שאני אמיצה
אני מרגישה כמו נתיב, מוליך
כמו תלת פאזי שיש בקיר
אולי באמת צריך אומץ גדול לספר אמיתות
כשהייתי בת ישראל הייתי צריכה להתבטל
לבטל את הרצון שלי בפני אחרים
לא להרגיש. לא להגזים. לא לדבר
לא לספר. לא לבטא. לא לסטות
לא למעוד. לא לחשוף. לא עצור
לא לשאול. לא למרוד. לא לגלות
ככה הייתי בת ישראל במאה אחוז
האמנם?
ואם כך, אז מה אני היום?
מרגישה הכול ובהגזמה ומבחירה
מדברת. מספרת. מבטאת
לפעמים סוטה מהעיקר אבל חוזרת חזרה
חושפת. די הרבה
מועדת. נחרדת
עוצרת
כל הזמן שואלת
מורדת בטאבו - אים סדרתית
ומגלה שלהיות בת ישראל
זה לא להיות אני
ולמה לי?
